עוד הותר לפרסום.
בדרך כלל אני לא מתרגשת.
זה די עובר לידי.
וכשראיתי התמונה שלו בטלגרם,
עם העיניים החומות.
מבט של ילד בן 20,
שהכל לפניו.
עם המדים.
עם הכומתה על הראש.
המחשבה על ההורים הכואבים.
המחשבה שהחארות האלה הורגים אותנו כמו מקקים והעולם שותק.
המחשבה שארצות הברית בעדנו אבל
אלף פרסומים על זה שהם לא מספקים נשק.
המחשבה על אחיין שלי,
והאהבה המטורפת שיש לי אליו.
אני לא אמא בכלל.
אבל מדמיינת שההורים האלה שבורים מהיסוד,
רק מלחשוב על הגור אריות הקטן הזה.
המחשבה איך העם היהודי תמיד,
לא משנה באיזו שנה.
1943.
2023.
2024.
לא משנה מה הפאקינג שנה או תאריך.
תמיד נצטרך להילחם על הקיום שלנו.
תמיד נצטרך להצדיק את הקיום שלנו,
כאילו אנחנו מתנצלים שאנחנו נולדנו.
סליחה באמת שאנחנו העם הנבחר.
סליחה שאנחנו בעצמנו לא מבינים מה בדיוק נבחר כאן.
סליחה שאנחנו לא יודעים להיות אור לגויים.
אבל התמונה שלו היא אור.
קרן אור שלנו.
וגם אור לגויים.
והנה כיבו אותו.
ועוד הותר לפרסום על הסובח.
ראש חודש טוב ומבורך.
הוא בטוח במקום טוב,
הוא וכל החללים..
עד מתי הדם שלנו הפקר?
עד מתי נהיה מצולקים?
נזכור ולא נשכח.
יהי זכרו ברוך.
🔥💔
