לפני 4 חודשים. 5 ביולי 2024 בשעה 12:28
שוב הדיכאון בא לביקור.
והוא לא עוזב.
גם אין לי כח לגרש אותו.
אין לי כח לקום לדלת ולהגיד לו לצאת.
הוא נדבק.
והוא מתרווח.
והוא כאן כדי להישאר.
ואני עצובה מידי מכדי להגיב.
ריקה מידי מכדי לפעול.
ואני רוצה לעשות כמה דברים אבל
הספה נוחה מאוד.
או שבעצם לא הכי אבל זה עדיף מלקום ולהילחם.
הרמתי ידיים בפעם המיליון.
והדכאון מרגיש בבית.
מתרווח לידי ונכנס לתוכי.
וזה אפילו לא דמעות,
זאת אפילו לא עצבות,
זה חלל ריק שאין לו הסבר.
זה רצון לא להיות.
ואחרי המפגש ה-5 משבוע שעבר אני עדיין לא מרגישה את האור בקצה המנהרה.
העייפות הכרונית הגיעה,
נמרחת לי על הריצפה.
סחרחורת מכל תנועה קטנה.
ולאף אחד לא אכפת.
גם לא לי.
צופה במסך ותוהה איך יצאתי כל כך לא קשורה לכלום.
ההזנחה שלי שוברת שיאים.
שישי בצהריים.
עוד רגע שבת היום.
אין לי כח.
גם לא מוטיבציה.
גם לא רצון.
רק דכאון.
♠️🖤💔
