אני לא רוצה לאחל לך שנה טובה.
שום איחולים ושום קשקושים.
לא רוצה קשר.
אל תבוא.
אל תופיע.
זה לגביך.
לגבי ההיא שצצה לי בחלומות.
חלאס.
גם אותה אני לא רוצה לראות.
לא רוצה לדעת מה איתה.
שיהיה לה טוב איפה שהיא לא תהיה.
תשחרר אותי יקום.
הפסיכולוגיה ההפוכה הזאת עושה לי רע.
ואותו אחד שצעק עליי אתמול כי האכלתי חתולים.
לך תזדיין.
ותוריד תכיפה מעל הראש.
ולא אני לא אקח אותם הביתה.
כי הם חתולי רחוב.
לא בית.
הבנת?
רחוב.
עשית לי ערב שחור.
ואני לא מפסיקה לבכות.
גם ככה חרא לי בעבודה ונפלת עליי עם איומי סרק.
וואלה העולם אכזר.
וסורי שאני חלק ממנו.
אני שונאת את פי דידי.
את ביונסה ואת ג'י זי.
נמאס לי כבר לגלול את זה באינסטוש.
נמאס לי מהאמת הכואבת.
מסיבות פורנוגרפיה וניצול.
הלוואי והוליווד תחטוף טיל מאיראן. אמן.
ומי שיפלו שם זה כל אותם סוטי מין העשירים,
שניצלו ילדים עם הכח שלהם.
זה מה שאני מייחלת לשנה החדשה.
לא בא לי ערב חג.
לא בא לי.
לא בא לי מפגש משפחתי.
לא בא לי שוב את הצביעות הזו.
לא בא לי אנשים.
אני רוצה לבד.
שקט.
מיוט.
אני מרגישה קצת כמו ויקטור מאין מוצא.
תקועה בזמן.
עם אותה מזוודה ועם אותן ציורים.
שחוזרים על עצמם.
אותם ציורים שאני לא רוצה להסתכל בהם ולגלות שנכשלתי.
נכשלתי בלהגן על עצמי מפני העולם.
ואין דרך החוצה.
והיה לי היום ג'וק מת במטבח.
פיניתי את הגופה.
אולי זה עונש על זה שאין לי כח להרים את עצמי.
על זה שכל מילה שוברת אותי.
השכן הבנזונה.
ועד בית 40 שנה.
שונאת אותך.
עשית לי ראמה.
וכן יש חטופים,
הרוגים.
פיגועים.
טילים.
למה הורגים רק את הטובים?
אני לא מספיק טובה כדי ללכת מכאן עדיין.
למה כל פעם ערב חג אותה ראמה?
מתי באמת אני ארגיש את הצמיחה,
התחדשות, פריחה.
אין לי כח אפילו לקבל תהודעות חרטא בפיתה האלה.
איף.
🖤🙂↔️😓
💔
