הלוואי והייתי אמיצה.
והייתי מכירה אותך כבר.
הרי כל הקטע של להסתובב רווקה בגילי זה תסמין הבצל.
מלא שכבות.
ולמי יש כח לקלף ולדמוע.
חומות שבניתי ואני משמרת.
שכבות שמכסות ומסתירות אותי.
הן גם מסתירות לי את הדרך.
אני כל הזמן עסוקה במרדף הזה של
לו"ז עמוס.
ואם הוא פנוי גם אז אני אעשה שהוא יהיה צפוף.
ודחוק.
העיקר לא להתמודד.
ואני רצה ממשימה למשימה עם כל החומות הכבדות האלו.
עם כל השכבות בצל.
צל ענק על הפנים.
צלקת לא מטופלת מבפנים,
ויובש רציני בשפתיים.
וכולם איכשהו כבר הספיקו להגיע ליעדים שבגיל ממש קטן הייתי בטוחה שכבר אגיע מזמן.
אבל החומות האלה,
השכבות בצל.
אין לי אומץ להכיר אותך.
האכזבות מנהלות הכל.
הביקורת הנוקבת מפריעה לי להתרכז.
אני עדיין לא מספיק.
עוד לא שברתי את המחסום הזה,
זה שהייתי צריכה לשבור ממש מזמן כדי להיות היום במקום אחר.
אבל אני עם שכבות,
וחומות,
ומחסום מברזל.
ואני לא יודעת איך לפרוץ את זה.
אין לי אומץ
פעם אחת ולתמיד,
להאמין קצת בי.
הילדה הקטנה שבי יושבת ומחזיקה את הברכיים חזק בפינה.
היא בעונש.
בפינה חשוכה.
עם דמעות.
והיא רק רוצה להיעלם.
או לקום,
ולהיות היא
מבלי לחטוף סטירה על זה,
מבלי לקבל הערה.
מבלי לקבל עקיצה.
שתחזיר אותה שוב
להתחלה.