אני מסתכלת על תמונות מפעם.
כמה שנאתי אותה.
כמה לא אהבתי אותה.
מצד שני, היו רגעים שאהבתי.
דרכו.
דרך כל ההווי הזה שהיה שם.
כמה התעללתי בילדה הזו.
בנשמה התלושה הזו.
סיפרתי לה כמה היא לא,
במקום להגיד לה כמה היא כן.
אפס חמלה עצמית.
אפס קבלה עצמית.
100 אחוז
של רמיסה עצמית.
שטיח מרוט שרק צריך לנגב עליו את הרגליים.
ובמבט לאחור של כמה שנים,
אני מצטערת.
מצטערת על כל ההתעללות החוזרת ונישנת בה.
מצטערת על שלא ידעתי לראות את הטוב.
שלא הערכתי את הפנים שלה אז.
לפני שהן השתנו.
לפני שהן קיבלו צורה עצובה.
עצורה.
מצטערת על כמה לא ידעתי לקבל את מי שהיא.
לא רציתי לקבל.
לא ידעתי לקבל.
או להכיל.
סכין ארוכה וחותכת,
יום יום,
שעה שעה,
הייתי חותכת עוד פיסה מהנפש הבוכיה הזו.
הייתי לוחשת לה באוזן כמה היא לא מספיקה,
כמו שהיא.
כולם מספיקים,
כולם טובים,
כולם שווים.
אבל היא לא.
וכמה דמעות של חוסר משמעות שהיו זולגות.
וכמה רצון של לא להיות.
ובמבט לאחור הייתי מידי קשה.
ועד היום שאני מסתכלת במראה ורואה
מבט עייף ולסת נפולה,
אני דוחה אותה על הסף.
היא לא רצויה.
אני מוותרת עליה.
לא רוצה לקחת אחריות,
שתעזוב אותי לנפשי בחייאת.
כמה השארתי אותה תלושה.
כמה שנאתי.
כמה רק רציתי לברוח ונשארתי
כלואה.
בתוכה.
והיא נשארה
ועדיין
בתוכי.
