לפני חודש. 3 בפברואר 2025 בשעה 18:28
NOSCE TE IPSUM
גיליתי שיותר קל לי לשים תמונת עירום בפרופיל, מאשר לכתוב בלוג. אבל אני אוהבת אתגרים.לפני חודשיים. 29 בינואר 2025 בשעה 15:28
תקשיבו, אני מופתעת.
זה לא קורה לי הרבה בחיים, אבל הפרשה ביבנה הפתיעה אותי.
קודם הופתעתי מרוע של האנשים שפרצו למצלמות והפיצו את הסרוונים.
הלוואי שימצאו אותם והם יקבלו עונש שמגיע להם בהחלט.
וגם הופתעתי מטמטום של המאמן הזה, שידע שיש מצלמות במכון ולא דאג לדיסקרטיות של אותן נשים שקיים איתן יחסים.
אבל הכי הופתעתי מסרטונים עצמם.
האים המצב כל כך עגום מבחינת הסקס רק ביבנה?
בחיים לא ראיתי סקס כל כך מכאני, סתמי ומשעמם, כמו בסרטונים האלו.
המאמן הזה... נו טוב, נשים האלו היו סוג של אוננות בשבילו.
אבל אותן נשים...?
למה הן עשו את זה איתו?
חלקן נשואות, האם היו זקוקות לדבר הזה, כי זה יותר טוב ממה שיש להן בבית???
אם ככה נראה הסקס של נשים וניליות ונשואות ביבנה, אז אני שמחה שאני לא מיבנה, לא נשואה ולא ונילית.
ועוד משהו.
אף אחת מנשים האלו בזמן הסקס לא מזיזה את אגן!
נשות הכלוב!!!
אם גם אתן לא מזיזות אותו בזמן קיום היחסים, תתחילו ומיד!
זה משפר זרימת דם, מגביר יצירת סיכוך נרתיקי ומביא הרבה הנאה גם לכן וגם לפרטנר ומקרב אותכן לאורגזמות חזקות ומרובות.
ומי שרוצה ללמוד איך עושים את זה, אני ממליצה על האישה הזאת, שבהחלט עושה את זה מעולה
https://www.instagram.com/reel/DFXEGkrMYUA/?igsh=MWFlemcyNzU0Z3ZlZA==
אני תמיד חשבתי שאני בן אדם הומני.
נתתי שבועת היפוקרטוס
וזה לא היו סתם מילים בשבילי.
אבל בשנה הזאת אני מרגישה תחושה לא מוכרת,
שאינני יודעת איך להיות איתה בכלל.
שנאה.
אני מרגישה אותה כמשהו קר בתוכי, קר וחד,
זה פשוט חותך אותי מבפנים.
אני שונאת את החמאס וכל האלו שמשתפים פעולה איתו.
אני שונאת את הפרצופים הרעולים השחורים האלו, שראיתי בשבת מסביב לבנות החטופות שלנו.
ועוד יותר אני שונאת את אלו שביימו את ההצגה הזולה הזאת - במה, תעודות, מדים "של צה"ל " שעל הבנות.
התחושה הזאת כל כך חזקה, שנשימה שלי נעצרת.
אני מתביישת בתחושה הזאת.
אני מנסה לחשוב בהגיון.
אבל.
אזור שאני גרה בו תמיד היה לא רגוע.
נכון להיום אני לא מרגישה בטוחה בבית שלי.
בבית שלי!
עכשיו זה עוד יותר מסוכן כי הטרוריסטים השתחררו מהכלא ואין לי ספק שדבר הראשון שהם יעשו - זה לקחת את הנשק לידיים.
אין לי ברירה, אני חייבת להגן על עצמי.
אני חייבת להוציא רשיון נשק.
הייתי קצינה בצבא הרוסי בזמן לימודי רפואה.
החזקתי נשק בידיים, וזה לא עשה לי טוב.
אבל כנראה באמת אין ברירה.
אני רק מקווה ומתפללת שלא אצטרך להשתמש בו.
ועוד אני מתפללת שאם אצטרך להשתמש בו, שאצליח לעשות זאת כמו שצריך.
נראה לי שמצאתי אקדח.
תקשיבו, אני פשוט רותחת.
לא במובן הסקסי(שזה ברור וידוע), אלא אני מאוד כועסת.
תמיד הפריעו לי אנשים מניפולטיבים, כי אני בן אדם כן וישר, לפחות מאוד משתדלת להיות כזאת.
אבל כאשר מנסים להפעיל עלי מניפולציות - זה מעיף לי את הסכך.
קראתי פעם משפט, שאומר ש"גודל של האישיות של האדם נמדדת בגודל האירוע שמוציא אותו משלוותו".
אני מנסה להזכיר לעצמי את המשפט הזה, אבל בכל זאת לפעמים לא מצליחה לשלוט בכעס שלי.
בקיצור - פנה אלי מישהו, פרופיל ריק כמעט.
ביקשתי שיציג את עצמו ומתברר שכבר דיברנו בעבר ולא התקדמנו.
עניתי באדיבות שאין טעם להתחיל מחדש, כי אם לא זרם - לא יזרום. אני מכירה את עצמי.
ומה אני מקבלת?
את זה.
וכמובן שעניתי.
שימו לב.
הוא גם רומז לפוסט הקודם שלי על זוגיות.
וגם אומר שבעצם, לא משנה שדחיתי אותו, גם ככה אני לא מתאימה לו.
ולמרות הכל...הוא עדיין מחבב אותי!!!
איזה גדלות נפש!
כמובן שלא נשארתי חייבת ושיקפתי לו את ההתנהגות שלו.
ואז...
הינה.
אני מרוצה.
כן, אולי תגידו שלא הייתי צריכה להגיב בכלל...
אבל אני חושבת שכדאי לשים למניפולטור את המראה מול הפרצוף.
אולי הוא יחשוב בפעם הבא האם כדאי לו להתנהל בצורה כזאת.
זהו, פרקתי.
נ.ב. כמובן, שיש גם נשים שמתנהלות ככה.
מעניין אותי לדעת כמה מערכות יחסים שאתם מגדירים כרציניות היו לכם עד עכשיו , כולל נשואים (אם היו).
אצלי 8, כולל נשואים של 18 שנה.
אני מונוגמיסטית סדרתית בגדול.
זה בגדול. זה אומר שיצא לי למקבל גם.
למה אני מספרת לכם את זה?
כי אני רוצה להבין, למה לעזאזל אני לא מצליחה באתגר הזה, שנקרא זוגיות מאושרת לאורך הזמן?
אני אישה מעניינת, חכמה, יפה, עצמאית, עם לב טוב וגם סקסית.
כן, זה לא צנוע, אבל זה מה שיש.
לא חסרה לי תשומת הלב הגברית.
אני יודעת להתאהב ולאהוב.
אבל משהו לא עובד לי.
הקשרים שלי היו מאוד שונים.
התחתנתי בגיל 19.
הנשואים שלי נמשכו 18 שנה והיו לא טובים. מעט מאוד אושר, הרבה משחקי כוחות, שני אנשים מאוד צעירים, שלא מתאימים אחד לשני בעליל.
אחרי גירושין התאהבתי מגבר צעיר ממני ב10 שנים, אני הייתי בת 38, עם שתי בנות.
הוא היה גבר מרשים, שתי מטר גובה, חכם, חד ומאוד כריזמתי.
הוא עף עלי, פינק אותי ואת הבנות שלי(היה איש עסקים די מוצלח) והיה נראה מאוהב ברמות.
אבל.
הוא עלה ממוסקבה לגיל 17, שירת ב"דובדבן", אבל משום מה רצה לחזור חזרה למוסקבה.
הבהרתי לו, שאני לא חוזרת לשם בשום פנים ואופן.
אחרי שנה של מגורים משותפים ביום אחד בהיר הוא פשוט נעלם.
אני השתגעתי מדאגה.
נסיתי לחפש אותו, אבל למחרת התחילו להתקשר אלי לוקוחות שלו, כי היה לי נייד רשום על החברה בבעלותו.
הבנתי שהוא פשוט ברח והשאיר כאן חובות.
למזלי לא הייתי מעורבת בכלום.
אחרי זמן מה הוא שלח לי שרשרת יהלומים של שטרן ומכתב התנצלות, שלא נפרד ממני כשורה.
לפני כחצי שנה נודע לי שהוא נפטר במוסקבה מדימום פנימי על רקע אלכוהוליזם.
הוא היה בן 45.
על כל גבר שאהבתי יש לי סיפור לספר.
מערכות יחסים שלי עם הגברים היו טובות ופחות טובות, ארוכות (עשור) ופחות, אבל הם לא היו משעממים אפילו לרגע...
ואני שואלת את עצמי - האם אני לא מסוגלת לנהל מערכת יחסים עם גבר "רגיל" ו"משעמם"?
איך אני פוטרת את הפרדיגמה הזאת - רצון לזוגיות ארוכה ויציבה ופחד משיעמום...?
באסאדו הזה
כי הוא מושלם
ומאוד פוטוגני
פשוט חתיך
לאכול אותו
Gummyloveparty#