NOSCE TE IPSUM

אתמול הייתי בהקרנת הבכורה של "ג'ולס", סרט של המפיק והבמאי מארק טורטלטאוב, הזכור בתור המפיק של "מיס סנשיין הקטנה", סרט מקסים,  מרגש ועוצמתי, שקיבל שני פרסי אוסקר.

עד עכשיו לא הכרתי את הסרטים שמארק טורולטאוב ביים, אבל כשראיתי את שמו ואת השם של השחקן הראשי בן קינגסלי, החלטתי שזה שווה צפיה.

ולא טעיתי.

כמו "מיס סאנשיין הקטנה" - זה סרט על אנשים שחיים לידינו ונקלעים לסיטואציה לא רגילה, ואיך הסיטואציה הזאת מאפשרת להם להפתח ולגלות דברים משמעותיים על עצמם ועל האנשים האחרים סביבם.

ב"ג'ולס" מדובר על איש מבוגר בשם מילטון, שחי את החיים הפשוטים והשקטים  שלו, כאשר חללית מהחלל החיצון נוחתת נחיתת אונס בחצר ביתו וחייזר יוצא ממנה.

למרות שמילטון מנסה לדווח על מה שקרה לרשויות, אף אחד לא לוקח אותו ברצינות ולא מקשיב לו.

הסיטואציה הלא שגרתית הזאת עוזרת לנו להבין את הדמויות ומאירה על כל מיני הבטים שלא קשורים לחלל החיצון, אלא לחיים שלנו.

זיקנה, בדידות, קשר עם הילדים, יחסים עם הקהילה ואפילו נושא מורכב כמו דמנציה.

הגיבור הראשי נמצא בשלב התחלתי של מחלת האלצהיימר, וכמובן מכחיש את זה.

הסצנה של איבחון אצל רופאה היא סצנה קשה מאוד. אבל אמיתית לא מתנצלת.

ישר נזכרתי באבא שלי, כשהוא חלה באלצהיימר ולקחתי אותו לפסיכוגריאטרית לאיבחון, ושם ראיתי שאבא שלי, מהנדס מבריק, לא מסוגל לצייר קוביה...

למה אני אומרת את זה?

כי בעיניי הסרט מחדד את הדילמה - בן אדם מבוגר שמתחיל להרגיש את הסימנים של המחלה, עדיין מכחיש אותה ולא מקבל טיפול שקיים היום, ויכול להאריך משמעותית שנים של תפקוד קוגניטיבי סביר.

מה שעוד נגע בי ועשה לי צביטה בלב - עד כמה ההורים שלנו צמאים לכך שנקשיב להם. נתייחס אליהם, נהיה איתם.

גם אם הם מנסים להטריד אותנו כמה שפחות, כי אנו עסוקים מאוד בעצמינו, בעבודתינו ומשפחתינו...

הם כל כך צמאים לזה, שלפעמים מוכנים להכניס לחייהם אנשים זרים, ולא לכל אלו יש כוונות טובות.

הסרט כל כך עדין, אנושי ומרגש, שכמה פעמים במהלכו הרגשתי דמעות בעיניים וצביטות בלב.

מצד שני הוא לא מתנצל, ומראה לנו גם דברים קשים מהחיים ולא מנסה לייפות אותם.

בן קינגסלי שחקן אדיר, אבל גם שתי השחקניות שלצידו,  המגלמות שתי ידידותיו, מביאות משחק מעולה, וקיימת דינמיקה מרגשת בין שלושתם.

הסרט הזה גרם לי לחשוב עליו רבות אחרי שסיימתי את הצפיה.

הוא גרם לי להיזכר באבא שלי שנפטר ועוד יותר חשוב - הוא גרם לי להתקשר בפעם נוספת לאמא שלי.

וזה לא משימה פשוטה (כל אחד עם אמא פולניה יודע על מה אני מדברת ).

בקיצור, מאוד מומלץ לכולם, במיוחד לאלו, שיש להם הורים מבוגרים.

ותודה לבאני,  שהציע לי ללכת להקרנת בכורה.

הוא תמיד מפתיע, באני הזה.

ובדרך כלל לטובה.

יש לי שתי בנות בוגרות.

הפרש הגילאים ביניהן 11 שנים.

שתיהן מוצלחות בכל התחומים של החיים (טפו טפו טפו) ויש לי קשר מאוד קרוב איתן.

את הגדולה ילדתי בגיל 21, בשנה הרביעית של לימודי רפואה ולמחרת לאחר לידה הלכתי ללמוד. הייתי בבית יולדות שלושה ימים, וכל הימים האלו הלכתי ללמוד, כי קבוצה שלי התחילה קורס מיילדות באותו מקום.

אז הייתי קמה ב 5  בבוקר, שואבת חלב, איכשהו מתקלחת ולובשת חלוק לבן וכובע גבוה כזה ויורדת לקומה של חדרי לידה. הייתי יוצאת בהפסקות לשאוב חלב ולהביא לתינוקיה לבת שלי.

באותה תקופה בחיים מה שעיניין אותי, זה לימודי רפואה ולא משהו אחר. הייתי נשואה רק 3 חודשים ולא תכננתי ילד בכל.

אבל גם לסטודנטיות לרפואה זה קורה - הריון לא רצוי, על הפלה אף אחד אפילו לא חשב. לכולם היה ברור שמי שיגדל את הילדה עד שלא אסיים ללמוד - זה האבא והסבתות.

וככה יצא שעד גיל שנתיים של הבת שלי  , הייתי פחות בבית, ובעלי ואמא שלי בעיקר טיפלו בילדה.

זה יכול להשמע כאילו לא אהבתי אותה.

אהבתי אותה אהבה אבסולוטית, מהרגע שראיתי אותה.

היא הייתה מושלמת. מלאך קטן. 

והיא גדלה כילדה בריאה, שמחה, פעילה מאוד, חכמה וכולם מתו עליה. היא גדלה בהמון אהבה.

שנתיים אחרי  סיימתי לימודים ועם בעלי (אנחנו גרושים מזמן) והבת שלי ועלינו לארץ.

העליה לא הייתה קלה, היינו חייבים לשרוד, ואני, שאף פעם לא ידעתי מה זה - "אין כסף", למדתי את זה במציאות.

חיים של הבת שלי לא היו קלים, האבא שלה היה אלכוהוליסט, אבל  ידע להסתיר את זה.

אנחנו עדיין היינו משפחה  נורמטיבים, אבל בבית היו הרבה מריבות קולניות.

הייתי צעירה, לא מאוזנת, מאוד אימפולסיבית ועם פיוז קצר.

בסוף התגרשתי אחרי 18 שנות של נשואים גרועים מאוד, לאחר שכבר נלדה הקטנה והייתה בת 5.

מאז בניתי את החיים שלי מחדש.

נתתי לבנות שלי  כל מה שיכולתי  פיזית ונפשית, וזה לא היה מעט.

אבל הבעיה שחייתי כל החיים עם אשמה, שלא הייתי אמא טובה , במיוחד לגדולה.

ובעצם זה הסיפור שסיפרתי לה על הילדות מוקדמת שלה, 

והעברתי לה את התחושה שלי, שאני לא הייתי בסדר.

היום אני מבינה שזה לא נכון.

הייתי אמא טובה דיה.

אבל היא גדלה על סיפור אחר.

הפסיכולוגים עלו לי ולה המון כסף, אבל בסוף היא למדה לא להאשים אותי, ואני - לחיות בלי תחושת אשמה.

כי אהבה תמיד מנצחת.

בוקרטובמבאני#

אני: באני, אתה זוכר, מתי היה לי מחזור? 

באני (בלי לחשוב לרגע) : כן, גבירתי.

בעשירי ליולי, גבירתי.

באניארנבהכיחמודבעולם#

איזה מקצוע מהמם יש לי.

קמתי בבוקר עייפה ובאיחור.

הגעתי לעבודה חצי ישנה.

לא הספקתי לשתות קפה אפילו.

המטופלים כבר כאן.

שני בחורים צעירים ונחמדים, שנהם עם כאבי צוואר עם הקרנה לזרוע.

לשנהם אני עושה דיקור מערבי (דיקור יבש).

אני משתמשת במחטים של דיקור סיני, אבל הטיפול הזה שונה לגמרי.

צריך למצוא נקודה בתוך השריר, שנקראת טריגר פוינט ולדקר אותה.

טיפול מעולה, יעיל, אבל קצת כואב. ודורש ידע וידיים טובות.

אז אני משכיבה את שנהם, כל אחד בתא שלו, ומתחילה לדקר.

חיפוש של הנקודה במישוש, כפפות, חיטוי, דקירה.

אני משתדלת להכאיב כמה שפחות.

אבל שריר מתחת למחט מתכווץ (וזה מה שרציתי), זה ממש ממש לא נעים. 

אבל המטופל סופג יפה ואני מבקשת ממנו אישור להמשיך לחפור. 

מחט דקה מאוד, אבל אני מזיזה ומסובבת אותה בתוך השריר, וזה כואב, אבל המטופל מבקש לא להפסיק...

זה מאוד עזר לו בפעם שעברה.

אחרי כמה דקות של העבודה עם מחטים אני ערנית, מלאת אנרגיות, מפוקסת.

מי צריך את הקפה בבוקר.

תנו לי מחט.

יום טוב לכולנו.

יום שקט.

רק שאף אחד לא ירצח היום.

בבקשה 🙏

נמאס לי.

נמאס לי להיות חזקה.

לסחוב הכל על הגב שלי.

לדאוג לבד לבנות שלי.

לעבוד כמו חמור.

למה אני לא יכולה למצוא בעל עשיר?

ולהיות האישה הקטנה שלו.

לעבוד בכייף כמה שבא לי.

ולא לדאוג למצבי הכלכלי.

לא שאני עניה, חס וחלילה.

אבל פשוט נמאס.

זהו. פרקתי.

נ.ב. נגמר לי המנוי.

אפילו את זה אני קונה לעצמי.

נ.נ.ב. לא הפעם.