|
|
|
רכשתי ציוד חדש ממתקית האלופה.
מכשירים מעולים, עשויים עבודת יד.
נוסו כבר על הישבן החמוד של באני.
ולא רק על הישבן.
אני עפה עליהם.
אי אפשר להשוות את היצירות האומנות האלו עם מה שנמכר בעלי אקספרס.
דרך אגב, המחיר הוגן ביותר.
תודה לממתקית המהממת.
וואוו. איזה כייף היה בסדום.
אווירה של בית.
אנשים נחמדים ומעניינים.
מוזיקה מעולה.
והממתקית הייתה שם ורכשתי ממנה ציוד להצלפות ולא רק.
תקשיבו, המלכה הזאת עושה כאלו דברים בידי הזהב שלה...
ואני לא מדברת על סשן שהיא החלה עם באני ואני המשכתי אותו עם הציוד החדש.
הפריטים שרכשתי ממתקית זה דברים מיוחדים, נוחים ואסטתים, עשויים באהבה וישמשו אותי לשנים רבות קדימה. הם שווים פוסט נפרד.
אבל ליפני זה...
כאשר הגענו, הבנתי שאני זקוקה לכאב היום.
אז עשיתי שעווה בפעם הראשונה בחיים.
וכמו שאתם יודעים כבר, אני אוהבת דברים איכותיים ולא מתפשרת.
ככה גם אני בוחרת אנשיים ללמוד מהם.
אז פניתי למישהו שמוכר כמאסטר של שעווה.
וקיבלתי סשן שעווה מאלף.
זה דבר הכי מחרמן בחיים שהרגשתי.
וגם קיבלתי כמה הצלפות ונראה לי שבבוקר יחכו לי כמה סימנים נחמדים על התחת.
בקיצור, היה מאוד מאוד כייף.
תודה למוזה. ליין מהמם.
השמלה הלכה לפח, נראה לי, וגם הנעליים.
לא ממש אכפת לי, היה שווה.
נ.ב. אבל בכל זאת, מי יודעת או יודע איך מורידים שעווה מבגדים?
ככה יצאתי מהבית.
סשן שעווה (הצילום אושר)
כשנרשמתי לכלוב הייתי נשלטת, וחלק מהעינין היה לספק גירויים ויזואלים של השולט. זאת אומרת לשלוח את התמונות שלי.
אז הצטרכתי ללמוד לצלם את עצמי. לערוך קלות , לעשות גיפים, אבל קודם כל למדתי סוף- סוף לאהוב את הגוף שלי.
סוף - סוף קיבלתי והאשרתי לעצמי את המיניות שלי.
והכל בזכות סלפי עם טלפון הכי פשוט ובלי שום אביזר נוסף, חוץ ממעמד סיני לטלפון בצורת ארנב.
מי שקורא את הבלוג יודע למה הצורה הזאת כל כך יקרה לליבי.
צילמתי את עצמי אלפי פעמים ולמדתי כל זווית נכונה כדי להראות את מה שיפה בעיניי בגוף שלי ולהסוות את מה שפחות יפה.
בסוף הכל עיניין של זווית.
אבל לאחרונה פשוט לא בא לי להצטלם.
בכלל.
תמיד הצטלמתי בכל בגד או אביזר יפה, עשיתי תמונות כשאני יוצאת לדייט או סשן או אירוע.
אבל היום פשוט לא בא לי כלום.
לא לצאת, לא להתלבש, לא להצטלם.
אני פשוט עייפה.
כאילו הגוף שלי קיבל את המנת תשומי שלו, ממני ומאחרים ואפשר כבר לשחרר.
בקיצור אין תמונות חדשות, ולא ברור אם יהיו.
זאת תמונה מלפני חודשיים.
ואני כל כך מתגעגעת לצורך הזה לראות את עצמי ולהראות...
# גדלליהתחת #
#איןעלבאני
מעניין, מה יש במקררים שלכם 😀
#כשבאניממלאליתמקררלסופ"ש
יום אחד את מכירה מישהו שלא מתאים לך בשום קריטריונים.
את קצת התעייפת לעמוד מול החיים ביציבה של רקדנית מ"בולשוי".
ובדיוק באותו רגע ההוא, הלא מתאים, נמצא שם.
ולאט לאט משהו משתנה ביניכם. משהו מתפתח. מרגש.
את פותחת את כל הגבולות שלך. כמעט את כולם.
כן, את נהנת מזה.
אבל זה לא בא ממך.
וכאשר את רוצה למתוח גבול כלשהו שלו, שבעצם זה משהו
יותר מנטלי, מאשר פיזי,
את מקבלת המון אגו ומלא מחסומים מנטלים, ואת פשוט לא מבינה מה עושים עם זה.
בעצם, את מבינה, אבל השליטה שלך היא רכה, היא באה מתוך הרגש.
קשה לך עם העונשים.
את סובלת מהם, גם כשאת זאת שנותנת אותם.
חשבת שהוא יהיה הצעצוע הנעים שלך.
עכשיו את לא בטוחה מי ממכם הצעצוע.
אתמול הייתי בהקרנת הבכורה של "ג'ולס", סרט של המפיק והבמאי מארק טורטלטאוב, הזכור בתור המפיק של "מיס סנשיין הקטנה", סרט מקסים, מרגש ועוצמתי, שקיבל שני פרסי אוסקר.
עד עכשיו לא הכרתי את הסרטים שמארק טורולטאוב ביים, אבל כשראיתי את שמו ואת השם של השחקן הראשי בן קינגסלי, החלטתי שזה שווה צפיה.
ולא טעיתי.
כמו "מיס סאנשיין הקטנה" - זה סרט על אנשים שחיים לידינו ונקלעים לסיטואציה לא רגילה, ואיך הסיטואציה הזאת מאפשרת להם להפתח ולגלות דברים משמעותיים על עצמם ועל האנשים האחרים סביבם.
ב"ג'ולס" מדובר על איש מבוגר בשם מילטון, שחי את החיים הפשוטים והשקטים שלו, כאשר חללית מהחלל החיצון נוחתת נחיתת אונס בחצר ביתו וחייזר יוצא ממנה.
למרות שמילטון מנסה לדווח על מה שקרה לרשויות, אף אחד לא לוקח אותו ברצינות ולא מקשיב לו.
הסיטואציה הלא שגרתית הזאת עוזרת לנו להבין את הדמויות ומאירה על כל מיני הבטים שלא קשורים לחלל החיצון, אלא לחיים שלנו.
זיקנה, בדידות, קשר עם הילדים, יחסים עם הקהילה ואפילו נושא מורכב כמו דמנציה.
הגיבור הראשי נמצא בשלב התחלתי של מחלת האלצהיימר, וכמובן מכחיש את זה.
הסצנה של איבחון אצל רופאה היא סצנה קשה מאוד. אבל אמיתית לא מתנצלת.
ישר נזכרתי באבא שלי, כשהוא חלה באלצהיימר ולקחתי אותו לפסיכוגריאטרית לאיבחון, ושם ראיתי שאבא שלי, מהנדס מבריק, לא מסוגל לצייר קוביה...
למה אני אומרת את זה?
כי בעיניי הסרט מחדד את הדילמה - בן אדם מבוגר שמתחיל להרגיש את הסימנים של המחלה, עדיין מכחיש אותה ולא מקבל טיפול שקיים היום, ויכול להאריך משמעותית שנים של תפקוד קוגניטיבי סביר.
מה שעוד נגע בי ועשה לי צביטה בלב - עד כמה ההורים שלנו צמאים לכך שנקשיב להם. נתייחס אליהם, נהיה איתם.
גם אם הם מנסים להטריד אותנו כמה שפחות, כי אנו עסוקים מאוד בעצמינו, בעבודתינו ומשפחתינו...
הם כל כך צמאים לזה, שלפעמים מוכנים להכניס לחייהם אנשים זרים, ולא לכל אלו יש כוונות טובות.
הסרט כל כך עדין, אנושי ומרגש, שכמה פעמים במהלכו הרגשתי דמעות בעיניים וצביטות בלב.
מצד שני הוא לא מתנצל, ומראה לנו גם דברים קשים מהחיים ולא מנסה לייפות אותם.
בן קינגסלי שחקן אדיר, אבל גם שתי השחקניות שלצידו, המגלמות שתי ידידותיו, מביאות משחק מעולה, וקיימת דינמיקה מרגשת בין שלושתם.
הסרט הזה גרם לי לחשוב עליו רבות אחרי שסיימתי את הצפיה.
הוא גרם לי להיזכר באבא שלי שנפטר ועוד יותר חשוב - הוא גרם לי להתקשר בפעם נוספת לאמא שלי.
וזה לא משימה פשוטה (כל אחד עם אמא פולניה יודע על מה אני מדברת ).
בקיצור, מאוד מומלץ לכולם, במיוחד לאלו, שיש להם הורים מבוגרים.
ותודה לבאני, שהציע לי ללכת להקרנת בכורה.
הוא תמיד מפתיע, באני הזה.
ובדרך כלל לטובה.
