יש לי שתי בנות בוגרות.
הפרש הגילאים ביניהן 11 שנים.
שתיהן מוצלחות בכל התחומים של החיים (טפו טפו טפו) ויש לי קשר מאוד קרוב איתן.
את הגדולה ילדתי בגיל 21, בשנה הרביעית של לימודי רפואה ולמחרת לאחר לידה הלכתי ללמוד. הייתי בבית יולדות שלושה ימים, וכל הימים האלו הלכתי ללמוד, כי קבוצה שלי התחילה קורס מיילדות באותו מקום.
אז הייתי קמה ב 5 בבוקר, שואבת חלב, איכשהו מתקלחת ולובשת חלוק לבן וכובע גבוה כזה ויורדת לקומה של חדרי לידה. הייתי יוצאת בהפסקות לשאוב חלב ולהביא לתינוקיה לבת שלי.
באותה תקופה בחיים מה שעיניין אותי, זה לימודי רפואה ולא משהו אחר. הייתי נשואה רק 3 חודשים ולא תכננתי ילד בכלל.
אבל גם לסטודנטיות לרפואה זה קורה - הריון לא רצוי, על הפלה אף אחד אפילו לא חשב. לכולם היה ברור שמי שיגדל את הילדה עד שלא אסיים ללמוד - זה האבא והסבתות.
וככה יצא שעד גיל שנתיים של הבת שלי , הייתי פחות בבית, ובעלי ואמא שלי בעיקר טיפלו בילדה.
זה יכול להשמע כאילו לא אהבתי אותה.
אהבתי אותה אהבה אבסולוטית, מהרגע שראיתי אותה.
היא הייתה מושלמת. מלאך קטן.
והיא גדלה כילדה בריאה, שמחה, פעילה מאוד, חכמה וכולם מתו עליה. היא גדלה בהמון אהבה.
שנתיים אחרי סיימתי לימודים ועם בעלי (אנחנו גרושים מזמן) והבת שלי ועלינו לארץ.
העליה לא הייתה קלה, היינו חייבים לשרוד, ואני, שאף פעם לא ידעתי מה זה - "אין כסף", למדתי את זה במציאות.
חיים של הבת שלי לא היו קלים, האבא שלה היה אלכוהוליסט, אבל ידע להסתיר את זה.
אנחנו עדיין היינו משפחה נורמטיבית, אבל בבית היו הרבה מריבות קולניות.
הייתי צעירה, לא מאוזנת, מאוד אימפולסיבית ועם פיוז קצר.
בסוף התגרשתי אחרי 18 שנות של נשואים גרועים מאוד, לאחר שכבר נלדה הקטנה והייתה בת 5.
מאז בניתי את החיים שלי מחדש.
נתתי לבנות שלי כל מה שיכולתי פיזית ונפשית, וזה לא היה מעט.
אבל הבעיה שחייתי כל החיים עם אשמה, שלא הייתי אמא טובה מספיק , במיוחד לגדולה.
ובעצם זה הסיפור שסיפרתי לה על הילדות מוקדמת שלה,
והעברתי לה את התחושה שלי, שאני לא הייתי בסדר.
היום אני מבינה שזה לא נכון.
הייתי אמא טובה דיה.
אבל היא גדלה על סיפור אחר.
הפסיכולוגים עלו לי ולה המון כסף, אבל בסוף היא למדה לא להאשים אותי, ואני - לחיות בלי תחושת אשמה.
כי אהבה תמיד מנצחת.
