אתמול הייתי בהקרנת הבכורה של "ג'ולס", סרט של המפיק והבמאי מארק טורטלטאוב, הזכור בתור המפיק של "מיס סנשיין הקטנה", סרט מקסים, מרגש ועוצמתי, שקיבל שני פרסי אוסקר.
עד עכשיו לא הכרתי את הסרטים שמארק טורולטאוב ביים, אבל כשראיתי את שמו ואת השם של השחקן הראשי בן קינגסלי, החלטתי שזה שווה צפיה.
ולא טעיתי.
כמו "מיס סאנשיין הקטנה" - זה סרט על אנשים שחיים לידינו ונקלעים לסיטואציה לא רגילה, ואיך הסיטואציה הזאת מאפשרת להם להפתח ולגלות דברים משמעותיים על עצמם ועל האנשים האחרים סביבם.
ב"ג'ולס" מדובר על איש מבוגר בשם מילטון, שחי את החיים הפשוטים והשקטים שלו, כאשר חללית מהחלל החיצון נוחתת נחיתת אונס בחצר ביתו וחייזר יוצא ממנה.
למרות שמילטון מנסה לדווח על מה שקרה לרשויות, אף אחד לא לוקח אותו ברצינות ולא מקשיב לו.
הסיטואציה הלא שגרתית הזאת עוזרת לנו להבין את הדמויות ומאירה על כל מיני הבטים שלא קשורים לחלל החיצון, אלא לחיים שלנו.
זיקנה, בדידות, קשר עם הילדים, יחסים עם הקהילה ואפילו נושא מורכב כמו דמנציה.
הגיבור הראשי נמצא בשלב התחלתי של מחלת האלצהיימר, וכמובן מכחיש את זה.
הסצנה של איבחון אצל רופאה היא סצנה קשה מאוד. אבל אמיתית לא מתנצלת.
ישר נזכרתי באבא שלי, כשהוא חלה באלצהיימר ולקחתי אותו לפסיכוגריאטרית לאיבחון, ושם ראיתי שאבא שלי, מהנדס מבריק, לא מסוגל לצייר קוביה...
למה אני אומרת את זה?
כי בעיניי הסרט מחדד את הדילמה - בן אדם מבוגר שמתחיל להרגיש את הסימנים של המחלה, עדיין מכחיש אותה ולא מקבל טיפול שקיים היום, ויכול להאריך משמעותית שנים של תפקוד קוגניטיבי סביר.
מה שעוד נגע בי ועשה לי צביטה בלב - עד כמה ההורים שלנו צמאים לכך שנקשיב להם. נתייחס אליהם, נהיה איתם.
גם אם הם מנסים להטריד אותנו כמה שפחות, כי אנו עסוקים מאוד בעצמינו, בעבודתינו ומשפחתינו...
הם כל כך צמאים לזה, שלפעמים מוכנים להכניס לחייהם אנשים זרים, ולא לכל אלו יש כוונות טובות.
הסרט כל כך עדין, אנושי ומרגש, שכמה פעמים במהלכו הרגשתי דמעות בעיניים וצביטות בלב.
מצד שני הוא לא מתנצל, ומראה לנו גם דברים קשים מהחיים ולא מנסה לייפות אותם.
בן קינגסלי שחקן אדיר, אבל גם שתי השחקניות שלצידו, המגלמות שתי ידידותיו, מביאות משחק מעולה, וקיימת דינמיקה מרגשת בין שלושתם.
הסרט הזה גרם לי לחשוב עליו רבות אחרי שסיימתי את הצפיה.
הוא גרם לי להיזכר באבא שלי שנפטר ועוד יותר חשוב - הוא גרם לי להתקשר בפעם נוספת לאמא שלי.
וזה לא משימה פשוטה (כל אחד עם אמא פולניה יודע על מה אני מדברת ).
בקיצור, מאוד מומלץ לכולם, במיוחד לאלו, שיש להם הורים מבוגרים.
ותודה לבאני, שהציע לי ללכת להקרנת בכורה.
הוא תמיד מפתיע, באני הזה.
ובדרך כלל לטובה.
