אבא שלי היה איש מרשים - חכם, יפה, כריזמטי.
הייתה לו ילדות קשה (ניצול שואה), אבל הוא הצליח ללמוד ולבנות את עצמו.
הוא היה מהנדס בניין מהסוג שכבר אין יותר - הוא ידע לתכנן בית פרטי, גשר, בית חולים ואמפיתיאטרון ל 5 אלף מקומות ( בעיר המגורים שלי בבלרוס).
כשהייתי קטנה הוא הקדיש לי מלא תשומת לב - לקח אותי לטיולים, סרטים, תיאטרון והצגות.
ברגע שהגעתי לגיל התבגרות חוויתי נטישה מצידו - הנשיות והמיניות המתפרצת שלי מאוד הפחידה אותו והוא התרחק ממני, הפך להיות מאוד נוקשה וחונק ( לא ירשה לי לצאת מהבית בערב, לא להתאפר, לא ללכת במיני).
חוויתי ממש נטישה והייתי מוכנה לעשות הכל, רק שהוא יהיה מרוצה ממני...
מאוד פחדתי מכעס שלו.
אני חייבת לציין, שהוא בחיים לא הרים עלי יד או פגעה בי באיזושהי דרך. ממש לא. הוא היה עדיין אבא אוהב, תומך ומלמד.
פשוט לא חיבק, לא נישק, ולא ליטף יותר...
אחרי שהתחתנתי בגיל 19(בתולה, כמובן, כמו ילדה טובה ממשפחה שי יהודים) ועליתי לארץ, 20 שנה ההורים שלי גרו בחו"ל, אבא שלי היה איש עסקים מצליח, וכל יום בלי לפספס יום אחד, במשך 20 שנה הייתי מקבלת טלפון ממנו.
- ביתי, מה,שלומך?
- הכל טוב, אבא. מה אתך?
- אני גם בטוב. את צריכה משהו?
- לא, אבא הכל בסדר, תודה
- יופי. יום טוב.
זאת השיחה,פחות או יותר...
20 שנה.
כל יום.
כמובן שהוא תמיד עזר בכסף או בעצה טובה, תמיד ידעתי שזה הגבר היחיד שאוהב אותי ללא תנאי.
אבל ריחוק רגשי שלו גרם לי כל החיים להמשך לגברים בלתי מושגים רגשית - נשואים, רחוקים גאוגרפית או פשוט לא מסוגלים לפתח רגש.
זאת הקללה שירשתי מאבא האהוב שלי.
אבא שלי נפטר לפני כמה שנים.
הוא היה חולה מאוד וסבל קשה.
אני ואמא סעדנו אותו בבית עד הרגע האחרון.
אז תודה על הכל , אבא.
אני יודעת שאהבת אותי הכי בעולם. איך שיכולת. איך שידעת.
האמפיתיאטרון שאבא תיכנן ובנה.
