כמה שאני זוכרת את עצמי, גברים תמיד שלטו בחיים שלי.
לפחות ניסו לעשות זאת.
בהתחלה זה היה אבא שלי - גבר מאוד חזק, שתלטן, זכר אלפא אמיתי.
למרות שהוא אהב אותי אהבה אינסופית והעניק לי כל מה שהייתי צריכה ותמך בי עד יומו האחרון, היחסים ביננו היו מורכבים.
בגלל זה בגיל 20 התחתנתי כדי "לברוח" מהבית ולהרגיש חופשיה. טעות.
התחתנתי עם מישהו שלא היה מתאים לי בשום מובן, החברים והמשפחה הרימו גבה, אבל הייתי חייבת לצאת מהבית.
הייתי ילדה מפונקת שהרגישה שחונקים אותה.
נכנסתי ל-18 שנות נישואים כושלים ואומללים.
כל הזמן אמרתי לעצמי שאני נשארת בגלל הילדים, אבל הבנתי שזה עשה יותר נזק לילדים מאשר שמר עליהם.
צריך לציין שתמיד הייתי עצמאית תמיד פרנסתי את עצמי ואת הבנות שלי.
לא הייתי תלויה כלכלית בגרוש שלי, אלא רק רגשית.
בסוף התגרשתי כי הגיע לחיים שלי גבר אחר שתמך ואפילו לחץ בתהליך הזה. וכמובן גם הוא היה טיפוס שתלטן.
מאז הקשרים שלי עם גברים היו ללא תלות רגשית.
בחרתי בגברים שהיו בלתי מושגים רגשית או פיזית.
וזה שמר עלי לא ליפול לתלות.
הבנתי שאני מרגישה חופשיה רק כשאני לגמרי לבד.
אני לא אגיד שלפעמים כשאני רואה סביבי כל החברים שלי שהם זוגות, שאני לא מרגישה מדי פעם צביטה קטנה בלב, אבל תמיד ידעתי מה המחיר של הדבר הזה.
לאחרונה שוב הופיע גבר שהחלטתי שאני אפתח קצת את דלת ליבי, ממש פתח קטן, ואתן לו להכניס את הרגל.
ומה קורה? זה ערער אותי ונתן לי להרגיש פחות חופשיה.
לא בא לי להתעסק בשאלה כמו -
למה הוא לא עונה על ההודעה? מבחינתי יש לכך רק שתי סיבות.
הראשונה זה שהוא מת והשנייה זה שהוא לא רוצה. מבחינתי המשך הקשר לא אפשרי בשני המקרים האלו.
אבל עצם העובדה שאכפת לי שהוא לא ענה לי, מעוררת בי פחד מתלות.
אני לא בדיוק יודעת איך לאכול את זה ומה לעשות עם זה.
אני יודעת רק דבר אחד - לחופש שלי אין מחיר.
נ.ב. הוא לא מת. הוא נעלב. ובחר בפסיב - אגרסיב במקום תקשורת כנה וישירה.
לא, לא בא לי לקנות פרה.