הגיגים וסיפורים

אז במסגרת קורס בלימודים הייתי צריך לנסח חוזה.

הנה התוצאה לפניכם, אשמח להערות ואילו סעיפים נוספים צריכים להופיע בו:

חוזה עבדות בין ___________________________ להלן מיס לבין ________________ להלן אפס

הואיל ומיס היא אלילה מושלמת שמסכימה ברצונה הטוב לקחת תחת חסותה את האפס. והואיל והאפס הבטיח להעמיד את עצמו לרשות מיס ככל שידרש.

והואיל ומיס מעוניינת להסדיר את יחסיה המשפטים והשיעבודים עם האפס במסגרת הסכם זה:

לפיכך הותנה והוצהר בין הצדדים כדלקמן:

מחויבות האפס:

א. האפס מתחייב לבצע כל משימה שתטיל עליו מיס במסגרת קשר השליטה ביניהם.

ב. האפס מתחייב לסגוד למיס בכל מפגש ביניהם. הסגידה תבוצע באמצעות השתחוות מלאה ברגע המפגש. במידה והצדדים יפגשו במקום שאינו מאפשר זאת ההשתחוות תהיה מיד כשהם יגיעו למקום שמאפשר.

ג. הסמכות להפעיל את ההסתייגות הרשומה בסעיף ב תהיה אך ורק בידי מיס.

ד. האפס לא יורשה להיישרי מבט למיס אלא לבקשתה

ה. האפס לא יורשה לגעת במיס אלא לבקשתה.

ו. האפס מתחייב לגעת במיס ככל שיידרש בין עם זה בליקוק רגליה, ליקוק איבר מינה או ישבנה בכל מצב ללא אפשרות להתנגד.

ז. האפס מתחייב שבמידת הצורך הוא ישמש כאסלה עבור מיס ככל שתראה לנכון זאת בכפוף לגבולות שיפורטו בהמשך.

ח. האפס מתחייב לענג את מיס ככל שתראה לנכון.

ט. האפס לא יורשה לגעת באיבר מינו ללא אישורה של מיס, במידת הצורך תוכל מיס לנעול את איבר מינו בכלוב.

י. האפס מתחייב לכבד את מיס ולנהוג בה בגינוני כבוד הראויים למעמדה.

יא. האפס מתחייב תמיד לוודא כי הוא מועיל למיס בין אם זה במתן שירותי עבודות בית או בכל דבר שמיס תראה לנכון.

יב. האפס מתחייב לקיים יחסי מין עם כל אדם שמיס תראה לנכון ללא הבדלי דת גזע ומין

מחויבות מיס:

אין למיס כל מחויבות מעבר לכיבוד גבולותיו הבסיסיים

גבולות:

הצדדים מתחייבים לכבד את גבולת הצד שכנגד כדלהלן.

גבולות מיס:

א.

גבולות האפס:

א. ביזאר קשה או אדום.

ב. סימנים קבועים.

ג. נזק בלתי הפיך.

ד. וגבולות שיסוכמו מול מיס

ועל כך בנו על החתום:

מיס____________ אפס_________________

לפעמים אין ברירה אלא להיפרד וזה לא משנה כמה החיבור היה חזק ועוצמתי. נראה שיש מתאם ככל שהפרידה מכבדת יותר ככה הלב שבור יתר 💔

דיסקליימר – מדובר בסיפור שהוא למעשה עיבוד לסיפור המפורסם על המורה שהושפלה על ידי תלמידתה. עשיתי שינויים לדמויות לפי הרצון שלי ועל בסיס השראה שקיבלתי מסיפורים שקראתי בעבר אז אם הסיפור נראה לכם מוכר זאת הסיבה:

פרק 1.

המורה יוסי ישב בכיתה לאחר השיעור כמו כל פעם ביום רביעי. זה היה הזמן שלו לעצמו והזמן בו הוא היה הכי פרודוקטיבי. הוא היה בודק מבחנים מכין את השיעורים הבאים וגם בעיקר זה היה הזמן שלו לשקט בין השיעור ההומה להגעה הביתה לאשתו זהר ולילדים אביב הבן ונעה הבת שהיו תאומים שחיכו לגיוס שלהם. בקיצור שקט לא היה לו חוץ מהשעה הזאת שהוא ישב בכיתה.

יוסי בדיוק סיים לכתוב את המטלה שהוא תכנן לתת לתלמידיו לקראת חופשת הפסח. זאת הייתה המטלה המרכזית של השנה ושל שיעורי האזרחות בכלל. זה היה ידוע שמי שמעוניין לקבל ציון טוב בבגרות צריך להשקיע במטלה הזאת היא הייתה הבסיס לכל השנה. אילו היה יודע מה עתיד לבוא הוא לא היה עושה את מה שהוא עשה אלא הוא היה יוצא הביתה כמה שיותר מהר. והכל היה נמנע ממנו אבל הוא לא ידע והשעמום תמיד גרם לו לעשות את אותם דברים אז גם הפעם כמו בימי רביעי אחרים הוא פתח את הלפטופ שלו ושם את הפורנו האהוב עליו וכמו גל גברי ישראל זה כמובן היה פורנו לסביות משעמם. אבל בניגוד לכל הגברים את יוסי גם תפסו. הוא היה שקוע בסרטון ובעצמו והוא לא שם לב לידית שהחלה לרדת כשהו שם לב זה כבר היה מאוחר מידי. 

תמר:

תמר מאוד אהבה את יוסי. שיעורי אזרחות היו השיעורים האהובים עליה בבית ספר. היא תמיד התעניינה בפוליטיקה ושיעורי האזרחות נתנו לה את בסיס הידע שהיא הייתה זקוקה לו עבור הדיונים בביתה לגבי המהפכה המשפטית וכדו'. לגבי יוסי היא מצד אחד נורא אהבה אותו ומצד חשבה שתמיד הוא בוהה לה ברגליים אבל זה לא ממש הפריע לה כי לטעמה כל גבר בוהה לה ברגליים כן הן היו מושלמות והיא הייתה מודעת לכך. היא הבינה שבעזרתם היא יכולה להשיג מה שהיא רוצה. בעזרתם ובעזרת החזה שלה.

לאחר קריאת הספר 50 גוונים היא גם הבינה שיש שם לכל מיני דברים עליהם היא חשבה ועליהם היא אוננה כשלא היה בא לה על החבר המעצבן שלה. היא תמיד הייתה דומיננטית אבל גם היא לא דמיינה לאן זה התגלגל.

באותו יום רביעי היא שכחה את המטען שלה בכיתה והיא התבאסה שהיא תצטרך לחזור לקחת אותו ואז לעשות את הדרך לבד לביתה. היא התבאסה יותר כי ההורים שלה טסו לחול באותו יום ואחותה הגדולה ירדן לא אמורה לצאת מהצבא בגלל המלחמה המתנהלת. היא שנאה להיות לבד והמחשבה שהיא תאלץ להכין לעצמה אוכל למשך הזמן שהוריה יעדרו חרתה לה מאוד.

על זה היא חשבה כשהיא התקרבה לכיתה ואולי זאת הסיבה שגם היא הופתעה כשהיא פתחה את דלת הכיתה. 

מהרגע שהדלת נפתחה היה ברור לשניהם שמה שהיה הוא לא מה שיהיה. שהכל עתיד להשתנות. יוסי כבר דמיין את כותרות העיתונים "מורה מפורסם נעצר לאחר שהתערטל בפני תלמידתו" הוא לא יכל שלא לחשוב מה אשתו תגיב כשהיא תשמע על האירוע. כמובן שהוא ישר סגר את הלפטופ וכיסה את עצמו.

תמר הייתה בהלם. היא לא דמיינה שזה מה שהיא תראה כשהיא תפתח את הדלת. היא לא יכלה לדמיין את יוסי בהקשר שכזה. היא לא יכלה להוציא מילה מהפה אך היא גם לא יכלה לפספס את העובדה שליוסי היה זין דיי קטן. אפילו יותר קטן משל החבר המעפן שלה.

יוסי יצא ראשון מההלם הוא ישר התנצל וביקש את סליחתה וביקש ממנה שלא יצא ממנה האירוע. תמר בהתחלה לא חשה לעשות כלום אך פתאום היא זיהתה את המצוקה שלו והבינה שיש לה הזדמנות לנסות דברים שתמיד רצתה אך היא לא יכלה לשתף בהם אף אחד.

תשמע היא אמרה לו. לא דמיינתי שיום אחד יקרה דבר כזה ואני מבינה שכעת העתיד שלך כולו מונח בידים שלי. אני לא מעוניינת להרוס לך את העתיד אך אני רוצה שבכל שלב תזכור כמה אתה חייב לי ולכן החל מעתה אתה תעזור לי להגשים את החלומות שלי. יוסי בהתחלה לא הבין מה היא רוצה ממנו ועל מה היא מדברת אבל לתחושתו זה לא הלך למקום טוב. 

ראשית היא המשיכה אני רוצה שתראה לי מה ראית. ואני רוצה שתמשיך מאיפה שהפסקת. אני לא רוצה שיכאב לך כשאתה תגיע הביתה כי בסוף אני אוהבת ומעריכה אותך ואם תעשה מה שאומר לך שנינו רק נהנה מזה.

יוסי היה בהלם ואין לו מושג למה אבל הוא ציית לה והוריד שוב את המכנסיים ופתח את הלפטופ. כאשר הסרטון המשיך להתנגן הוא אף חזר לגעת בעצמו. כאשר תמר ראתה שהוא שקוע בעצמו היא הרשת לעצמה לפתוח בזהירות על המצלמה ולהתחיל להסריט תוך כדי שהיא מבקשת ממנו לתאר את התחושות שלו. לאחר שהיא הבינה שיש לה את הדרוש להחזיק אותו בביצים תרתי משמע היא הורתה לו לעצור ואז גם הראתה לו שהסריטה אותו.

תראה יוסי אני לא אעשה עם הסרטון כלום ואתה יכול לסמוך עלי שאף אחד לא יראה אותו. אבל אתה תצטרך לשתף איתי פעולה באופן מלא. אני אחשוב על סדרת כללים שמטרתה תהיה להסדיר את מערכת היחסים שלנו ואשלח לך אותם עד מחר בבוקר אך עד אז ובשביל שתבין את הכיוון הכללי אליו אני הולכת אני מעוניינת שתרד על הברכיים ותנשק את רגליי.
יוסי לא הבין מה נפל עליו. הוא היה בהלם מזה שהיא הסריטה אותו הוא לא האמין שהיא מסוגלת לזה הוא חשב שהיא ילדה טובה ירושלים.
תמר לא אהבה את ההשתאות שלו והבינה שאם היא תרצה להשיג את מטרתה היא צריכה להראות לו שכוונותיה רציניות היא אמנם לא התכוונה לפרסם את הסרטון אבל היא כן רצתה לנסות את הדברים עליהם פינטזה ולכן היא הבינה שיוסי צריך לחשוב שהיא תבצע את איומיה ובכך לגרום לו לרדת לרגליה.
יוסי היא פנתה אליו החל מעכשיו אני אספור כל פעם עד 10 ובכל פעם שאגיע ל10 אצעד 5 צעדים אחורה. כל פעם כזאת תרחיק אותך ממני ותהפוך את ההשפלה לגדולה יותר משום שבכוונתי היא שתרד על הברכיים עכשיו ותצעד אלי על 4 כמו שאתה בלי מכנסיים ותנשק לי את הרגליים. אם אגיע לדלת אתה תאבד את האפשרות לעשות את זה והסרטון יעבור מיד בקבוצה של הכיתה.
יוסי עדיין היה בעלם והיא כבר הגיע ממש קרוב אל הדלת עד שהוא הבין שאין לו ברירה. הוא חשב לעצמו שהוא יעשה את זה ובזה הכל יסתיים. הוא הבין שבשביל לשמור על הכבוד שלו מול כל הכיתה הוא יצטרך לוותר על כבודו למענה אך גם לו היה תנאים.
לבינתיים הוא ירד על 4 וצעד אליה כשתמר ראתה את זה היא חייכה לעצמה והבינה שהיא ניצחה. היא אמנם לא ידעה איך לממש את הניצחון הזה והיא הבינה שגם לה יש עבודה כעת כדי לבנות את מערכת היחסים הזאת אך היא הבינה שהשבוע הקרוב בו הוריה עתידים להיות בחו"ל הופך להיות מעניין פתאום.
בלי ששמה לב יוסי כבר היה ממש מתחת לרגליה והיא ראתה שהוא לא ממש יודע מה מצופה ממנו לעשות. האמת שגם היא לא ידעה אבל היא פשוט הגישה לו את הרגל ואמרה לו נשק אבל אני רוצה שתחזיק את כף הרגל כאילו היא הדבר הכי חשוב לך וכך תנשק. היא הרגישה את הלשון שלו על הרגל ואת הידים החמות שלו על הרגל אבל היא הרגישה זרמים בכל הגוף ושם עלה לה הרעיון הבא.
כאשר יוסי ליקק את הרגל הוא הרגיש שהזין שלו מגיב לזה בצורה טובה. הוא לא ידע לשים את האצבע האם זאת הרגל המושלמת או כלל הסיטואציה אבל הוא נהנה אז זה לא היה אכפת לו. לאחר מכן באופן טבעי הוא נעמד על ברכיו והסתכל עליה בציפייה להבין מה הדבר הבא. ואז הוא אמר לה שהוא מוכן להיות שלה ולעזור לחקור ולהגשים חלומות אך גם לו יש תנאים.
תמר אהבה את זה שהוא שותף לרצונה לכן היא אמרה לו אין בעיה. עד מחר בשתיים אתה יכול לשלוח לי את התנאים שלך ומחר בסוף השיעור האחרון שלי נשב כאן בכיתה ונדון על התנאים של שנינו.
לבינתיים היא אמרה לו: אני רואה שגם הקטן שלך אהב את הרגליים שלי ולכן למה שלא תמשיך לאונן כי החל מעכשיו אני רוצה שכל פעם שאתה מאונן זה יהיה ברשותי ואז עלה לה עוד רעיון. יוסי לפני שאתה ממשיך אני רוצה שתסתובב כי יש לי מתנה עבורך ותוך כדי שהיא אמרה את זה היא גיחכה לעצמה. יוסי שלא ידע למה לצפות הסתובב ואז הוא שמע אותה מורידה את המכנסונים שהיא לבשה. ישר הוא חשב עעל זהר אשתו ואמר לעצמו שאחד התנאים שהוא מתכנן להכניס זה שהם לא יבצעו סקס מלא כדי שזה לא יחשב לבגידה. כן הוא אהב את אשתו ולא התכוון לוותר לה. הוא גם ידע שאם יש מישהי שתהיה לצידו אם יצטרך זאת תהיה היא.
לתמר לא היתה כוונה לשכב איתו בטח לא עכשיו. היא הורידה את תחתוניה ומיהרה ללבוש את המכנסיים חזרה. כשסיימה היא הורתה לו להסתובב חזרה והושיטה לו את התחתונים. היא אמרה לו כך. אני רוצה שתאונן תוך כדי שהתחתונים שלי בפה שלך ואתה מרגיש את הרטיבות שנגרמה לי בגללך. לפני שתגמור אני רוצה שתוציא את התחתונים מהפה ותגמור לתוכם.
לאחר שהוא גמר היא הורתה לו לא ללבוש את תחתוניו חזרה והורתה לו ללבוש את התחתונים המלוכלכות שלה וככה ללכת הבית. לא לפני שביקשה ממנו להודות לה על הגמירה.
יוסי שלא גמר כך הרבה זמן בהחלט אותה לה ולבש את תחתוניה תוך שהוא מנסה לחשוב לאן עוד זה יכול להגיע.
יוסי היא פנתה אליו. כשאתה מגיע הביתה תכתוב לי ותתכונן לקבל את הרשימה של הכללים שאשלח לך. מעבר לכך מחר בבוקר לפני שאתה יוצא לעבודה אני רוצה שתשלח לי תמונה של התחתונים של אשתך מהכביסה ואני אגיד לך עם מה תבוא מחר. מכיוון שכרגע אני לא מעוניינת לערב את אשתך תשמור על התחתונים שלי ותחזיר לי אותם מחר.
מעבר לכך תתכונן שאולי אשלח לך הוראות תוך כדי ואני מצפה שלא יעברו יותר מחמש דקות לפני שאתה עונה להודעות שלי. המשמעות של זה היא שאתה לא יכול ללכת לישון לפני שאישרתי לך.
האם זה מובן? כן תמר
מעולה נתראה מחר

אז למה כשאני בשירותי הספרייה מאונן אנשים מפריעים לי בצעקות מחוץ לדלת

וואו זה הבית השני שלי בתקופת המבחנים.

איזה מקום מעורר השראה.

בחלומי הפמדום הבא "קורא" כאן.

אם אתן או אתם פה תבואו להגיד שלום

כשפתחתי את דלת הבית מאוחר יותר באותו ערב, הרגשתי את הדופק שלי עולה שוב. היא הייתה שם, ישבה על הספה, נראית כמו מישהי שמחכה לי שעות. לא היה כעס בפניה, אבל היה משהו אחר – שילוב של סקרנות, בלבול, ואולי גם קצת מתח.

"שלום," אמרתי בשקט, מניח את התיק שלי ליד הדלת.

"שלום," היא ענתה, מביטה בי בעיניים חודרות. "חשבתי הרבה על מה שקרה היום."

התיישבתי מולה, מרגיש איך המתח בינינו כמעט מוחשי.

"אני יודעת שאני לא כועסת," היא התחילה, "אבל אני גם לא בטוחה שאני מבינה. אז... אני צריכה לשאול."

הנהנתי. "תשאלי כל מה שאת צריכה."

היא נשמה עמוק. "זה לא היה רק רגע ספונטני, נכון? אני מתכוונת, זו לא הפעם הראשונה שחשבת על זה. על... ללבוש משהו שלי."

השתתקתי לרגע, מהרהר בתשובה. "לא," אמרתי לבסוף. "זה לא היה לגמרי חדש במחשבות שלי. אבל זו הייתה הפעם הראשונה שהעזתי לעשות את זה."

היא נענעה את ראשה קלות, כאילו מנסה לעכל את התשובה. "ומה בדיוק גרם לך להרגיש בנוח הפעם? מה השתנה?"

"אני לא בטוח," עניתי. "אולי זו הייתה סקרנות שהצטברה, ואולי... איזושהי תחושה של רצון להשתחרר. לפרוץ גבול קטן."

"גבול קטן," היא חזרה אחרי, עיניה בוחנות אותי. "זה מרגיש לך ככה? קטן? כי זה לא קטן מבחינתי."

"אני יודע," אמרתי ברכות. "לא התכוונתי שזה לא משמעותי. אני רק מתכוון שזה... משהו אישי. לא משהו שחשבתי אי פעם שישפיע עלינו."

"זה כן משפיע עלינו," היא אמרה, נשענת קדימה. "אתה מבין כמה זה משנה את הדרך שבה אני רואה אותך? גבר שלבש את החוטיני של אשתו. זה לא רק סקרנות. זה משהו עמוק יותר."

הרגשתי את המילים שלה חודרות אליי, נוגעות בנקודות שלא ידעתי שיש לי. "ואיך זה גורם לך להרגיש?" שאלתי בזהירות.

"אני לא יודעת," היא הודתה. "זה מבלבל אותי. מצד אחד, אני מרגישה... פגיעה. כאילו משהו שלי נלקח ונעשה בו שימוש שאני לא הבנתי. מצד שני, אני מרגישה סקרנות. כאילו גיליתי צד חדש שלך שאני לא הכרתי."

הייתה שתיקה קצרה בינינו, ואז היא שאלה פתאום, "תגיד, חשבת על זה בעבר? על ללבוש בגדים נשיים? לא רק את שלי. בכלל."

נשכתי את שפתי, מרגיש את הלב שלי דופק מהר יותר. "אולי... כן. חשבתי על זה לפעמים. אבל זה אף פעם לא הגיע למשהו ממשי."

"ומה אתה מרגיש כשאתה עושה את זה?" היא שאלה, הקול שלה שקט יותר עכשיו. "אתה מרגיש חזק יותר? חלש יותר? או אולי... פשוט שונה?"

"אני לא יודע," עניתי. "אני חושב שאני מרגיש... חופשי. כאילו אני לא כבול לתפקיד מסוים. כאילו אני יכול להיות משהו אחר, אפילו לרגע."

"משהו אחר," היא חזרה שוב, כאילו בודקת את המילים. ואז היא הוסיפה, "ואיך היית מרגיש אם הייתי מתנסה עם זה גם? אם הייתי... משנה משהו בדרך שבה אני רואה אותך?"

"אני לא בטוח למה את מתכוונת," אמרתי, מבולבל.

היא נשענה קדימה, עיניה נעולות בשלי. "ומה אם אני אחליט, נגיד, להתחיל לקרוא לך בלשון נקבה? רק כדי לבדוק איך זה מרגיש לך."

נשארתי שותק, הלב שלי פועם בחוזקה. המילים שלה היו חדות, חודרות, כאילו פותחות דלת חדשה שלא ידעתי שקיימת.

"את תעשי את זה?" שאלתי לבסוף, כמעט בלחישה.

"אני לא יודעת," היא ענתה. "אבל אני חושבת שאם אנחנו פותחים את הדלת הזאת, אנחנו צריכים להבין לאן היא מובילה."

היא הסתכלה בי בשקט, מחכה לתשובה, אבל לא ידעתי מה לומר. השאלות שלה הסתחררו בראשי, מערערות כל מה שחשבתי שאני יודע על עצמי, עלינו.

עמדתי בכניסה, בוהה בתיק המסמכים שהיה מונח על השולחן. הלב שלי דפק חזק, כאילו הייתי נער שעומד לעשות משהו שאסור לו. החוטיני היה שם, לוחש לי, כמו תזכורת חמקמקה לסוד הקטן שלי.

לבשתי את חליפת העסקים הרגילה שלי – ז'קט כהה, מכנסיים מחויטים – אבל הידיעה שמתחת, משהו שונה לחלוטין, הפכה את כל העניין לטעון יותר. זה היה מטורף. הייתי מטורף. אבל במקום להפסיק, מצאתי את עצמי נהנה מהמשחק הזה.

נסעתי לכיוון המשרד שלה, וכל סיבוב של ההגה, כל בלימה, גרמו לי להרגיש אותו שוב – את הבד, את הלחץ. זה היה כמעט בלתי נסבל.

כשהגעתי, היא חיכתה לי ליד דלפק הקבלה, שקועה בטלפון שלה. כשראתה אותי, היא הרימה את מבטה וחייכה. החיוך הזה... תמיד היה בו משהו שגורם לי לשכוח הכול.

"אתה מושלם," היא אמרה כשהושטתי לה את התיק. "ידעתי שאפשר לסמוך עליך."

הנהנתי, מרגיש איך המתח עולה בי. היא הייתה כל כך קרובה עכשיו, ולרגע, חששתי שהיא תוכל איכשהו לדעת.

"יש לך רגע?" היא שאלה פתאום, מבטה קצת שונה. "אני רוצה להראות לך משהו במשרד שלי."

"בטח," עניתי, מנסה להישמע נינוח.

היא הובילה אותי למשרד שלה וסגרה את הדלת מאחורינו. "הכול בסדר?" היא שאלה, עיניה מצטמצמות מעט. "אתה נראה קצת... שונה."

צחקתי, אולי קצת יותר מדי. "שונה? לא, הכול רגיל."

אבל אז היא התקרבה, מניחה יד עדינה על החזה שלי. "מוזר," היא לחשה, "אני מכירה אותך כל כך טוב, אבל עכשיו... יש משהו אחר בך."

המילים שלה, הדרך שבה היא הסתכלה עליי, גרמו לי לרצות להתוודות – על הכול. רציתי שהיא תדע, שתראה אותי ככה, שתרגיש את המתח הזה שאני מרגיש.

"משהו שאתה רוצה לספר לי?" היא שאלה, קולה חצי מתגרה, חצי חוקרת.

עמדתי שם, שותק, מתוח בין הפחד להיחשף לבין הדחף לתת לה לראות. ואז, בלי לחשוב, לקחתי צעד לאחור ופתחתי קלות את הז'קט. "אולי," עניתי, מרגיש איך הדם רותח בי.

היא הביטה בי, מבולבלת לרגע, ואז עיניה ירדו למכנסיים שלי. החיוך שלה הפך איטי, כמעט מסוכן. היא לא אמרה מילה, אבל המבט בעיניה אמר הכול.

"אתה... רציני?" היא שאלה, צעד אחד קרוב יותר.

"כן," עניתי בשקט. "רציתי לנסות... להבין איך זה מרגיש."

היא עמדה שם, נועצת בי מבט, ואז פתאום פרצה בצחוק – לא צחוק מזלזל, אלא משהו אחר, כמו תערובת של הפתעה וסקרנות.

"אתה משוגע," היא אמרה, מניחה יד על לחיי. "אבל אני אוהבת את זה."

עמדתי שם, הלב שלי פועם כמו תוף מלחמה, מביט בה ומרגיש את האוויר בחדר משתנה. החיוך שלה התחלף במבט חד יותר, מבולבל. היא עשתה צעד קטן לאחור, העיניים שלה סורקות אותי מלמעלה למטה, כאילו מנסה להבין אם היא באמת ראתה את מה שחשבה שראתה.

"מה...?" היא התחילה לומר, עוצרת באמצע המשפט. "חכה רגע."

"מה קרה?" שאלתי, מנסה להעמיד פנים כאילו אני רגיל לחלוטין.

היא קימטה את מצחה, הרימה את ידה וסימנה לי לעצור במקום. "תפתח שוב את הז'קט שלך."

נשמתי עמוק, ידיי רועדות קלות כשפתחתי אותו לאט. היא נעצה מבט במותניים שלי, ואז נראתה קופאת במקום.

"אתה... רגע... אתה לובש את החוטיני שלי?" היא שאלה, הקול שלה מלא תדהמה עם נימה קלה של כעס, אבל גם משהו אחר – משהו שהיא כנראה בעצמה לא הבינה עדיין.

לא הצלחתי להוציא מילה. במקום לענות, רק עמדתי שם, מביט בה כמו תלמיד שנתפס עושה משהו אסור.

"תגיד לי שאתה לא רציני," היא המשיכה, מבולבלת ומעט נוקשה. "אתה, עם כל ה'אני רציני ועסוק' שלך, לובש את החוטיני שלי? אתה לקחת אותו? למה?"

"אני..." המילים נתקעו בגרון שלי. "זה... פשוט קרה. מצאתי אותו, וניסיתי. רציתי לדעת איך זה מרגיש."

היא הרימה גבה, שילבה ידיים והביטה בי כאילו אני חידה שהיא לא מצליחה לפתור. "למדוד את החוטיני שלי? בזמן שאני בעבודה? אתה מבין כמה זה... מוזר?"

"כן, אני יודע," מיהרתי להגיד, מרגיש איך הבושה משתלטת עליי. "אבל זה לא כמו שזה נשמע. זה לא היה... זה לא קשור אלייך. כלומר, כן קשור, אבל..."

היא קטעה אותי, נאנחת, כאילו לא מצליחה להחליט אם היא כועסת או פשוט מבולבלת לחלוטין. "אתה יודע שזה הכי מוזר ששמעתי ממך, נכון? אתה, עם כל ה'אני רציני ועסוק' שלך, לובש את החוטיני שלי? אני פשוט... לא יודעת מה לחשוב."

היא התחילה לצעוד הלוך ושוב במשרד, מניחה את ידה על מצחה, כאילו מנסה לעבד את כל זה. "זה... אתה לא עשית משהו כזה אף פעם. בחיים. מה זה אומר? זה אומר משהו עליך? עלינו?"

"אולי," אמרתי בשקט, מרגיש איך המילים יוצאות ממני כמעט בלי שליטה. "אולי זה אומר ש... אני רוצה לנסות דברים חדשים. אולי זה אומר שאני לא כל מה שחשבת שאני."

היא עצרה, הביטה בי שוב, הפעם קצת אחרת – לא רק מבולבלת, אלא גם סקרנית. "אז... איך זה הרגיש?"

---

כשחזרתי הביתה, הדלת נסגרה מאחוריי בטריקה קלה, כאילו חותמת את סוף המפגש המוזר והמרגש הזה. הורדתי את הז'קט והתרתי את העניבה, מרגיש איך האוויר הקריר של הבית מקבל אותי באיזו חמלה מוזרה, אבל שום דבר לא הרגיש רגיל.

החוטיני עדיין היה עליי. לא הורדתי אותו, אפילו כשיכולתי. הוא הפך לאיזו משקולת עדינה ומסעירה, מין תזכורת מתמשכת לרגעים שהיו קודם.

התיישבתי על קצה הספה, מביט החוצה מהחלון. המילים האחרונות שלה עדיין הדהדו בראשי: "אז... איך זה הרגיש?" השאלה הזו, שנאמרה בחצי צחוק וחצי מבוכה, לא עזבה אותי. האם היא באמת רצתה לדעת, או שזה היה סתם ניסיון לפרק את המתח? ואולי... אולי היא חשבה על זה מאז שעזבתי?

באותו זמן היא בטח הייתה במשרד שלה, מנסה להתרכז בעבודה, אבל אני דמיינתי אותה. איך היא יושבת על הכיסא שלה, מקישה על המקלדת, ובין לבין העיניים שלה מציצות לטלפון, כאילו מחכות להודעה ממני. מה היא חושבת עליי עכשיו?

הייתי קרוע. מצד אחד, הרגשתי בושה – אולי אפילו טיפשות – על מה שעשיתי. אני, גבר במשרה בכירה, מכובד ויציב, ניסיתי משהו כל כך... חריג. מצד שני, הייתה בי גאווה קטנה, כמעט מוסתרת, שהעזתי לפרוץ את הגבולות של עצמי, לגלות צד חדש שלי.

המחשבות לא נתנו לי מנוחה. האם היא כועסת? מאוכזבת? ואולי בכלל סקרנית? ניסיתי לשים את עצמי במקום שלה – לראות את זה מנקודת מבטה. איך זה הרגיש לה לגלות אותי ככה?

בדיוק אז, הטלפון שלי רטט. הודעה ממנה:
"אני לא מצליחה להפסיק לחשוב עליך. זה כל כך מוזר. אתה יודע כמה זה מטורף? אני צריכה להבין מה זה אומר."

קראתי את המילים שוב ושוב, הלב שלי דופק בקצב מהיר. היא לא שאלה אם זה טוב או רע – רק אמרה שזה מטורף. וזה היה נכון. הכול הרגיש כאילו אנחנו עומדים על איזשהו קצה, לא יודעים אם לקפוץ או לחזור אחורה.

הרגשתי צורך לכתוב לה בחזרה, להסביר, אולי להרגיע אותה, אבל לא ידעתי איך. במקום זה, רק כתבתי: "גם אני חושב עלייך. ועל מה שקרה."

השעה הייתה כבר אחר הצהריים, והשקט בבית הפך כבד. הייתי לבד, אבל לא באמת. היא הייתה בראש שלי, המבט שלה, הקול שלה, השאלות שלה.

---

ובמשרד שלה, היא ישבה ליד השולחן, המבט שלה משתהה על המסך בלי לקרוא באמת את המילים. הראש שלה היה מלא בי. התמונה שלי, עומד מולה, מודה על מה שעשיתי, לא עזבה אותה. היא חשבה על זה שוב ושוב, מנסה להבין: האם זו הייתה רק סקרנות שלו? האם זה חלק ממי שהוא באמת?

המחשבות גרמו לה להרגיש דברים שהיא לא ידעה איך להתמודד איתם. מצד אחד, זה בלבל אותה. הבעל שלה, שתמיד היה חזק, רציני, יציב, פתאום חשף צד עדין ושברירי יותר. מצד שני, זה סיקרן אותה. היא רצתה לדעת עוד.

אבל איך ממשיכים מכאן? מה זה אומר עליהם? על הזוגיות שלהם? על הגבולות שלהם?

הבוקר התחיל שגרתי. היא יצאה מוקדם כרגיל, תיק העבודה ביד אחת והחיוך המוכר הזה על שפתיה. אני, לעומת זאת, נשארתי בבית בפעם הראשונה מזה חודשים. המשרד יכול היה להסתדר בלעדיי ליום אחד.

כשהתחלתי לסדר את החדר, עיניי נתקלו במשהו קטן ומפתה שהציץ מתוך סל הכביסה. זה היה פריט כל כך עדין, כמעט בלתי נראה – חוטיני תחרה שחור. פריט שאהבתי לראות עליה, אבל מעולם לא דמיינתי שאראה אותו כך, שוכב נטוש בין בגדים אחרים.

משהו בי השתנה באותו הרגע. אולי זו הייתה השקט של הבית, אולי המחשבה על איך הפריט הזה נוגע בה, עוטף אותה בצורה שאני מכיר כל כך טוב. בלי לחשוב פעמיים, הרמתי אותו. התחרה הייתה רכה בקצות אצבעותיי, כמעט משקפת את העדינות שבה היא נוגעת בחיים.

מחשבה משונה חלפה במוחי. האם... האם ייתכן? צחקתי לעצמי, כמעט נבוך. אבל הרעיון לא הרפה. המראה של עצמי במראה, לובש משהו כל כך מנוגד למי שאני – חזק, דומיננטי, מכובד – עורר בי סקרנות.

התקרבתי למראה, החוטיני בידיי. בהיסוס, הורדתי את מכנסי ונשארתי בתחתונים. הלב שלי פעם במהירות, כמו בפעם הראשונה שראיתי אותה לובשת אותו.

לבשתי אותו. התחושה הייתה... שונה. הוא היה צמוד, כמעט בלתי מורגש, אבל בכל זאת נוכח. המראה שעמד מולי היה זר ומוכר בעת ובעונה אחת. לא זיהיתי את עצמי, וזה הדליק בי משהו חדש – משהו פראי ולא צפוי.

המחשבות נדדו אליה, איך היא הייתה מגיבה אם הייתה רואה אותי ככה. האם הייתה צוחקת? מתגרה בי? או אולי... אולי משהו אחר.

---

עמדתי מול המראה, בוחן את עצמי מהצדדים. הגוף שלי, הגדול והחזק, עטוף בפריט הבד הקטן הזה, היה כמו משחק של ניגודים. זה הצחיק אותי – אבל גם לא. זה הרגיש כאילו אני מגלה משהו חדש על עצמי, משהו שתמיד היה שם, מוסתר מתחת לשכבות של אחריות, עבודה, ודמות ה"בעל המושלם".

בהתחלה חשבתי להוריד אותו מיד. אבל אז, איזו מחשבה פרועה חלפה במוחי – מה אם אשאיר אותו? לא רק לכמה דקות. כל היום.

נשמתי עמוק. מה כבר יקרה? אמרתי לעצמי. זה רק אני בבית. אף אחד לא יודע, ואף אחד לא יראה. החולצה והמכנסיים שלי יסתירו הכול. התחושה שלו, נוגע בעורי, הייתה מוזרה ומפתה באותה מידה. כל תנועה גרמה לי להיות מודע אליו, כאילו מזכיר לי שהיום הזה – הרגיל כל כך – הפך להיות שלי, משהו שאני בוחר לחוות בצורה אחרת לגמרי.

ירדתי למטבח להכין קפה. הרגשתי כל צעד, כל תנועה של הגוף שלי בתוך הבד הזה. כשהתכופפתי להביא כוס מהמדף התחתון, לא יכולתי להתעלם מהמתיחה הקטנה, איך הוא לחץ בדיוק במקומות מסוימים. היה בזה משהו משחרר. תחושה שאולי, רק אולי, אני נוגע בחלק חדש של עצמי.

כשישבתי עם הקפה ביד, הפלאפון צלצל. זו הייתה היא. התלבטתי אם לענות. המחשבה לשמוע את קולה בזמן שאני... ככה... גרמה לי להסס, אבל לא רציתי לעורר חשד.

"היי, אהובה," אמרתי, משתדל להישמע רגיל.

"מה איתך? איך זה להיות בבית ליום אחד?" שאלה בצחוק.

"משונה," עניתי, מחייך לעצמי. אם היא רק הייתה יודעת...

"אני מתגעגעת," היא הוסיפה, וקולה ירד לטון רך יותר. "תחשוב עליי קצת היום, טוב?"

"תמיד," עניתי מיד.

כשסיימנו את השיחה, נשענתי לאחור בכיסא, אצבעותיי מטיילות קלות על הבד הדק. לא יכולתי שלא לתהות – האם היא אי פעם ניסתה משהו כזה? ואם כן, האם זה גרם לה להרגיש את מה שאני מרגיש עכשיו?

השעות חלפו, וכל משימה רגילה – לשטוף כלים, לסדר את השולחן, לבדוק מיילים – הרגישה אחרת. כאילו כל פעולה הפכה למודעת יותר, מחושבת יותר.

אבל אז, בצהריים, הגיע רגע של מבחן אמיתי: היא שלחה הודעה שהיא שכחה תיק מסמכים חשוב בבית ושאלה אם אוכל להביא לה אותו למשרד.

הבטתי בעצמי, עדיין לבוש ככה מתחת לבגדים. מה אני עושה עכשיו?

השיעור במיקרו בדיוק הסתיים כשההודעה הגיעה. אני חייבת פיפי והשירותים מגעילים ממש. אני חייבת אותך כדי שאוכל להתרוקן. 

כמובן עניתי איפה את? אני בקומה 5 בספרייה תבוא בזריזות.

כמובן שרצתי ישר מכיתות טבע לספרייה ופגשתי אותה בפינה יחסית מבודדת. היא הסתכלה הצידה לראות שאף אחד לא רואה פתחה רוכסן ואמרה לי בוא כנס מתחת לשולחן אתרוקן אליך. כמובן שזה מה שעשיתי ישר ואז היא שאלה אותי האם היא יכולה להציע לחברות שלה להצטרף להסדר הסודי שלנו.

אני עדיין בהתלבטות אבל אם את או אתה נמצאים בקמפוס ורוצים להצטרף להסדר, רק תגידו ואהיה האסלה הניידת שלא ידעתם שאתם צריכים

מישהו פה מכיר מועדון בדסמ במדריד?