הגיגים וסיפורים

אז למה כשאני בשירותי הספרייה מאונן אנשים מפריעים לי בצעקות מחוץ לדלת

וואו זה הבית השני שלי בתקופת המבחנים.

איזה מקום מעורר השראה.

בחלומי הפמדום הבא "קורא" כאן.

אם אתן או אתם פה תבואו להגיד שלום

כשפתחתי את דלת הבית מאוחר יותר באותו ערב, הרגשתי את הדופק שלי עולה שוב. היא הייתה שם, ישבה על הספה, נראית כמו מישהי שמחכה לי שעות. לא היה כעס בפניה, אבל היה משהו אחר – שילוב של סקרנות, בלבול, ואולי גם קצת מתח.

"שלום," אמרתי בשקט, מניח את התיק שלי ליד הדלת.

"שלום," היא ענתה, מביטה בי בעיניים חודרות. "חשבתי הרבה על מה שקרה היום."

התיישבתי מולה, מרגיש איך המתח בינינו כמעט מוחשי.

"אני יודעת שאני לא כועסת," היא התחילה, "אבל אני גם לא בטוחה שאני מבינה. אז... אני צריכה לשאול."

הנהנתי. "תשאלי כל מה שאת צריכה."

היא נשמה עמוק. "זה לא היה רק רגע ספונטני, נכון? אני מתכוונת, זו לא הפעם הראשונה שחשבת על זה. על... ללבוש משהו שלי."

השתתקתי לרגע, מהרהר בתשובה. "לא," אמרתי לבסוף. "זה לא היה לגמרי חדש במחשבות שלי. אבל זו הייתה הפעם הראשונה שהעזתי לעשות את זה."

היא נענעה את ראשה קלות, כאילו מנסה לעכל את התשובה. "ומה בדיוק גרם לך להרגיש בנוח הפעם? מה השתנה?"

"אני לא בטוח," עניתי. "אולי זו הייתה סקרנות שהצטברה, ואולי... איזושהי תחושה של רצון להשתחרר. לפרוץ גבול קטן."

"גבול קטן," היא חזרה אחרי, עיניה בוחנות אותי. "זה מרגיש לך ככה? קטן? כי זה לא קטן מבחינתי."

"אני יודע," אמרתי ברכות. "לא התכוונתי שזה לא משמעותי. אני רק מתכוון שזה... משהו אישי. לא משהו שחשבתי אי פעם שישפיע עלינו."

"זה כן משפיע עלינו," היא אמרה, נשענת קדימה. "אתה מבין כמה זה משנה את הדרך שבה אני רואה אותך? גבר שלבש את החוטיני של אשתו. זה לא רק סקרנות. זה משהו עמוק יותר."

הרגשתי את המילים שלה חודרות אליי, נוגעות בנקודות שלא ידעתי שיש לי. "ואיך זה גורם לך להרגיש?" שאלתי בזהירות.

"אני לא יודעת," היא הודתה. "זה מבלבל אותי. מצד אחד, אני מרגישה... פגיעה. כאילו משהו שלי נלקח ונעשה בו שימוש שאני לא הבנתי. מצד שני, אני מרגישה סקרנות. כאילו גיליתי צד חדש שלך שאני לא הכרתי."

הייתה שתיקה קצרה בינינו, ואז היא שאלה פתאום, "תגיד, חשבת על זה בעבר? על ללבוש בגדים נשיים? לא רק את שלי. בכלל."

נשכתי את שפתי, מרגיש את הלב שלי דופק מהר יותר. "אולי... כן. חשבתי על זה לפעמים. אבל זה אף פעם לא הגיע למשהו ממשי."

"ומה אתה מרגיש כשאתה עושה את זה?" היא שאלה, הקול שלה שקט יותר עכשיו. "אתה מרגיש חזק יותר? חלש יותר? או אולי... פשוט שונה?"

"אני לא יודע," עניתי. "אני חושב שאני מרגיש... חופשי. כאילו אני לא כבול לתפקיד מסוים. כאילו אני יכול להיות משהו אחר, אפילו לרגע."

"משהו אחר," היא חזרה שוב, כאילו בודקת את המילים. ואז היא הוסיפה, "ואיך היית מרגיש אם הייתי מתנסה עם זה גם? אם הייתי... משנה משהו בדרך שבה אני רואה אותך?"

"אני לא בטוח למה את מתכוונת," אמרתי, מבולבל.

היא נשענה קדימה, עיניה נעולות בשלי. "ומה אם אני אחליט, נגיד, להתחיל לקרוא לך בלשון נקבה? רק כדי לבדוק איך זה מרגיש לך."

נשארתי שותק, הלב שלי פועם בחוזקה. המילים שלה היו חדות, חודרות, כאילו פותחות דלת חדשה שלא ידעתי שקיימת.

"את תעשי את זה?" שאלתי לבסוף, כמעט בלחישה.

"אני לא יודעת," היא ענתה. "אבל אני חושבת שאם אנחנו פותחים את הדלת הזאת, אנחנו צריכים להבין לאן היא מובילה."

היא הסתכלה בי בשקט, מחכה לתשובה, אבל לא ידעתי מה לומר. השאלות שלה הסתחררו בראשי, מערערות כל מה שחשבתי שאני יודע על עצמי, עלינו.

עמדתי בכניסה, בוהה בתיק המסמכים שהיה מונח על השולחן. הלב שלי דפק חזק, כאילו הייתי נער שעומד לעשות משהו שאסור לו. החוטיני היה שם, לוחש לי, כמו תזכורת חמקמקה לסוד הקטן שלי.

לבשתי את חליפת העסקים הרגילה שלי – ז'קט כהה, מכנסיים מחויטים – אבל הידיעה שמתחת, משהו שונה לחלוטין, הפכה את כל העניין לטעון יותר. זה היה מטורף. הייתי מטורף. אבל במקום להפסיק, מצאתי את עצמי נהנה מהמשחק הזה.

נסעתי לכיוון המשרד שלה, וכל סיבוב של ההגה, כל בלימה, גרמו לי להרגיש אותו שוב – את הבד, את הלחץ. זה היה כמעט בלתי נסבל.

כשהגעתי, היא חיכתה לי ליד דלפק הקבלה, שקועה בטלפון שלה. כשראתה אותי, היא הרימה את מבטה וחייכה. החיוך הזה... תמיד היה בו משהו שגורם לי לשכוח הכול.

"אתה מושלם," היא אמרה כשהושטתי לה את התיק. "ידעתי שאפשר לסמוך עליך."

הנהנתי, מרגיש איך המתח עולה בי. היא הייתה כל כך קרובה עכשיו, ולרגע, חששתי שהיא תוכל איכשהו לדעת.

"יש לך רגע?" היא שאלה פתאום, מבטה קצת שונה. "אני רוצה להראות לך משהו במשרד שלי."

"בטח," עניתי, מנסה להישמע נינוח.

היא הובילה אותי למשרד שלה וסגרה את הדלת מאחורינו. "הכול בסדר?" היא שאלה, עיניה מצטמצמות מעט. "אתה נראה קצת... שונה."

צחקתי, אולי קצת יותר מדי. "שונה? לא, הכול רגיל."

אבל אז היא התקרבה, מניחה יד עדינה על החזה שלי. "מוזר," היא לחשה, "אני מכירה אותך כל כך טוב, אבל עכשיו... יש משהו אחר בך."

המילים שלה, הדרך שבה היא הסתכלה עליי, גרמו לי לרצות להתוודות – על הכול. רציתי שהיא תדע, שתראה אותי ככה, שתרגיש את המתח הזה שאני מרגיש.

"משהו שאתה רוצה לספר לי?" היא שאלה, קולה חצי מתגרה, חצי חוקרת.

עמדתי שם, שותק, מתוח בין הפחד להיחשף לבין הדחף לתת לה לראות. ואז, בלי לחשוב, לקחתי צעד לאחור ופתחתי קלות את הז'קט. "אולי," עניתי, מרגיש איך הדם רותח בי.

היא הביטה בי, מבולבלת לרגע, ואז עיניה ירדו למכנסיים שלי. החיוך שלה הפך איטי, כמעט מסוכן. היא לא אמרה מילה, אבל המבט בעיניה אמר הכול.

"אתה... רציני?" היא שאלה, צעד אחד קרוב יותר.

"כן," עניתי בשקט. "רציתי לנסות... להבין איך זה מרגיש."

היא עמדה שם, נועצת בי מבט, ואז פתאום פרצה בצחוק – לא צחוק מזלזל, אלא משהו אחר, כמו תערובת של הפתעה וסקרנות.

"אתה משוגע," היא אמרה, מניחה יד על לחיי. "אבל אני אוהבת את זה."

עמדתי שם, הלב שלי פועם כמו תוף מלחמה, מביט בה ומרגיש את האוויר בחדר משתנה. החיוך שלה התחלף במבט חד יותר, מבולבל. היא עשתה צעד קטן לאחור, העיניים שלה סורקות אותי מלמעלה למטה, כאילו מנסה להבין אם היא באמת ראתה את מה שחשבה שראתה.

"מה...?" היא התחילה לומר, עוצרת באמצע המשפט. "חכה רגע."

"מה קרה?" שאלתי, מנסה להעמיד פנים כאילו אני רגיל לחלוטין.

היא קימטה את מצחה, הרימה את ידה וסימנה לי לעצור במקום. "תפתח שוב את הז'קט שלך."

נשמתי עמוק, ידיי רועדות קלות כשפתחתי אותו לאט. היא נעצה מבט במותניים שלי, ואז נראתה קופאת במקום.

"אתה... רגע... אתה לובש את החוטיני שלי?" היא שאלה, הקול שלה מלא תדהמה עם נימה קלה של כעס, אבל גם משהו אחר – משהו שהיא כנראה בעצמה לא הבינה עדיין.

לא הצלחתי להוציא מילה. במקום לענות, רק עמדתי שם, מביט בה כמו תלמיד שנתפס עושה משהו אסור.

"תגיד לי שאתה לא רציני," היא המשיכה, מבולבלת ומעט נוקשה. "אתה, עם כל ה'אני רציני ועסוק' שלך, לובש את החוטיני שלי? אתה לקחת אותו? למה?"

"אני..." המילים נתקעו בגרון שלי. "זה... פשוט קרה. מצאתי אותו, וניסיתי. רציתי לדעת איך זה מרגיש."

היא הרימה גבה, שילבה ידיים והביטה בי כאילו אני חידה שהיא לא מצליחה לפתור. "למדוד את החוטיני שלי? בזמן שאני בעבודה? אתה מבין כמה זה... מוזר?"

"כן, אני יודע," מיהרתי להגיד, מרגיש איך הבושה משתלטת עליי. "אבל זה לא כמו שזה נשמע. זה לא היה... זה לא קשור אלייך. כלומר, כן קשור, אבל..."

היא קטעה אותי, נאנחת, כאילו לא מצליחה להחליט אם היא כועסת או פשוט מבולבלת לחלוטין. "אתה יודע שזה הכי מוזר ששמעתי ממך, נכון? אתה, עם כל ה'אני רציני ועסוק' שלך, לובש את החוטיני שלי? אני פשוט... לא יודעת מה לחשוב."

היא התחילה לצעוד הלוך ושוב במשרד, מניחה את ידה על מצחה, כאילו מנסה לעבד את כל זה. "זה... אתה לא עשית משהו כזה אף פעם. בחיים. מה זה אומר? זה אומר משהו עליך? עלינו?"

"אולי," אמרתי בשקט, מרגיש איך המילים יוצאות ממני כמעט בלי שליטה. "אולי זה אומר ש... אני רוצה לנסות דברים חדשים. אולי זה אומר שאני לא כל מה שחשבת שאני."

היא עצרה, הביטה בי שוב, הפעם קצת אחרת – לא רק מבולבלת, אלא גם סקרנית. "אז... איך זה הרגיש?"

---

כשחזרתי הביתה, הדלת נסגרה מאחוריי בטריקה קלה, כאילו חותמת את סוף המפגש המוזר והמרגש הזה. הורדתי את הז'קט והתרתי את העניבה, מרגיש איך האוויר הקריר של הבית מקבל אותי באיזו חמלה מוזרה, אבל שום דבר לא הרגיש רגיל.

החוטיני עדיין היה עליי. לא הורדתי אותו, אפילו כשיכולתי. הוא הפך לאיזו משקולת עדינה ומסעירה, מין תזכורת מתמשכת לרגעים שהיו קודם.

התיישבתי על קצה הספה, מביט החוצה מהחלון. המילים האחרונות שלה עדיין הדהדו בראשי: "אז... איך זה הרגיש?" השאלה הזו, שנאמרה בחצי צחוק וחצי מבוכה, לא עזבה אותי. האם היא באמת רצתה לדעת, או שזה היה סתם ניסיון לפרק את המתח? ואולי... אולי היא חשבה על זה מאז שעזבתי?

באותו זמן היא בטח הייתה במשרד שלה, מנסה להתרכז בעבודה, אבל אני דמיינתי אותה. איך היא יושבת על הכיסא שלה, מקישה על המקלדת, ובין לבין העיניים שלה מציצות לטלפון, כאילו מחכות להודעה ממני. מה היא חושבת עליי עכשיו?

הייתי קרוע. מצד אחד, הרגשתי בושה – אולי אפילו טיפשות – על מה שעשיתי. אני, גבר במשרה בכירה, מכובד ויציב, ניסיתי משהו כל כך... חריג. מצד שני, הייתה בי גאווה קטנה, כמעט מוסתרת, שהעזתי לפרוץ את הגבולות של עצמי, לגלות צד חדש שלי.

המחשבות לא נתנו לי מנוחה. האם היא כועסת? מאוכזבת? ואולי בכלל סקרנית? ניסיתי לשים את עצמי במקום שלה – לראות את זה מנקודת מבטה. איך זה הרגיש לה לגלות אותי ככה?

בדיוק אז, הטלפון שלי רטט. הודעה ממנה:
"אני לא מצליחה להפסיק לחשוב עליך. זה כל כך מוזר. אתה יודע כמה זה מטורף? אני צריכה להבין מה זה אומר."

קראתי את המילים שוב ושוב, הלב שלי דופק בקצב מהיר. היא לא שאלה אם זה טוב או רע – רק אמרה שזה מטורף. וזה היה נכון. הכול הרגיש כאילו אנחנו עומדים על איזשהו קצה, לא יודעים אם לקפוץ או לחזור אחורה.

הרגשתי צורך לכתוב לה בחזרה, להסביר, אולי להרגיע אותה, אבל לא ידעתי איך. במקום זה, רק כתבתי: "גם אני חושב עלייך. ועל מה שקרה."

השעה הייתה כבר אחר הצהריים, והשקט בבית הפך כבד. הייתי לבד, אבל לא באמת. היא הייתה בראש שלי, המבט שלה, הקול שלה, השאלות שלה.

---

ובמשרד שלה, היא ישבה ליד השולחן, המבט שלה משתהה על המסך בלי לקרוא באמת את המילים. הראש שלה היה מלא בי. התמונה שלי, עומד מולה, מודה על מה שעשיתי, לא עזבה אותה. היא חשבה על זה שוב ושוב, מנסה להבין: האם זו הייתה רק סקרנות שלו? האם זה חלק ממי שהוא באמת?

המחשבות גרמו לה להרגיש דברים שהיא לא ידעה איך להתמודד איתם. מצד אחד, זה בלבל אותה. הבעל שלה, שתמיד היה חזק, רציני, יציב, פתאום חשף צד עדין ושברירי יותר. מצד שני, זה סיקרן אותה. היא רצתה לדעת עוד.

אבל איך ממשיכים מכאן? מה זה אומר עליהם? על הזוגיות שלהם? על הגבולות שלהם?

הבוקר התחיל שגרתי. היא יצאה מוקדם כרגיל, תיק העבודה ביד אחת והחיוך המוכר הזה על שפתיה. אני, לעומת זאת, נשארתי בבית בפעם הראשונה מזה חודשים. המשרד יכול היה להסתדר בלעדיי ליום אחד.

כשהתחלתי לסדר את החדר, עיניי נתקלו במשהו קטן ומפתה שהציץ מתוך סל הכביסה. זה היה פריט כל כך עדין, כמעט בלתי נראה – חוטיני תחרה שחור. פריט שאהבתי לראות עליה, אבל מעולם לא דמיינתי שאראה אותו כך, שוכב נטוש בין בגדים אחרים.

משהו בי השתנה באותו הרגע. אולי זו הייתה השקט של הבית, אולי המחשבה על איך הפריט הזה נוגע בה, עוטף אותה בצורה שאני מכיר כל כך טוב. בלי לחשוב פעמיים, הרמתי אותו. התחרה הייתה רכה בקצות אצבעותיי, כמעט משקפת את העדינות שבה היא נוגעת בחיים.

מחשבה משונה חלפה במוחי. האם... האם ייתכן? צחקתי לעצמי, כמעט נבוך. אבל הרעיון לא הרפה. המראה של עצמי במראה, לובש משהו כל כך מנוגד למי שאני – חזק, דומיננטי, מכובד – עורר בי סקרנות.

התקרבתי למראה, החוטיני בידיי. בהיסוס, הורדתי את מכנסי ונשארתי בתחתונים. הלב שלי פעם במהירות, כמו בפעם הראשונה שראיתי אותה לובשת אותו.

לבשתי אותו. התחושה הייתה... שונה. הוא היה צמוד, כמעט בלתי מורגש, אבל בכל זאת נוכח. המראה שעמד מולי היה זר ומוכר בעת ובעונה אחת. לא זיהיתי את עצמי, וזה הדליק בי משהו חדש – משהו פראי ולא צפוי.

המחשבות נדדו אליה, איך היא הייתה מגיבה אם הייתה רואה אותי ככה. האם הייתה צוחקת? מתגרה בי? או אולי... אולי משהו אחר.

---

עמדתי מול המראה, בוחן את עצמי מהצדדים. הגוף שלי, הגדול והחזק, עטוף בפריט הבד הקטן הזה, היה כמו משחק של ניגודים. זה הצחיק אותי – אבל גם לא. זה הרגיש כאילו אני מגלה משהו חדש על עצמי, משהו שתמיד היה שם, מוסתר מתחת לשכבות של אחריות, עבודה, ודמות ה"בעל המושלם".

בהתחלה חשבתי להוריד אותו מיד. אבל אז, איזו מחשבה פרועה חלפה במוחי – מה אם אשאיר אותו? לא רק לכמה דקות. כל היום.

נשמתי עמוק. מה כבר יקרה? אמרתי לעצמי. זה רק אני בבית. אף אחד לא יודע, ואף אחד לא יראה. החולצה והמכנסיים שלי יסתירו הכול. התחושה שלו, נוגע בעורי, הייתה מוזרה ומפתה באותה מידה. כל תנועה גרמה לי להיות מודע אליו, כאילו מזכיר לי שהיום הזה – הרגיל כל כך – הפך להיות שלי, משהו שאני בוחר לחוות בצורה אחרת לגמרי.

ירדתי למטבח להכין קפה. הרגשתי כל צעד, כל תנועה של הגוף שלי בתוך הבד הזה. כשהתכופפתי להביא כוס מהמדף התחתון, לא יכולתי להתעלם מהמתיחה הקטנה, איך הוא לחץ בדיוק במקומות מסוימים. היה בזה משהו משחרר. תחושה שאולי, רק אולי, אני נוגע בחלק חדש של עצמי.

כשישבתי עם הקפה ביד, הפלאפון צלצל. זו הייתה היא. התלבטתי אם לענות. המחשבה לשמוע את קולה בזמן שאני... ככה... גרמה לי להסס, אבל לא רציתי לעורר חשד.

"היי, אהובה," אמרתי, משתדל להישמע רגיל.

"מה איתך? איך זה להיות בבית ליום אחד?" שאלה בצחוק.

"משונה," עניתי, מחייך לעצמי. אם היא רק הייתה יודעת...

"אני מתגעגעת," היא הוסיפה, וקולה ירד לטון רך יותר. "תחשוב עליי קצת היום, טוב?"

"תמיד," עניתי מיד.

כשסיימנו את השיחה, נשענתי לאחור בכיסא, אצבעותיי מטיילות קלות על הבד הדק. לא יכולתי שלא לתהות – האם היא אי פעם ניסתה משהו כזה? ואם כן, האם זה גרם לה להרגיש את מה שאני מרגיש עכשיו?

השעות חלפו, וכל משימה רגילה – לשטוף כלים, לסדר את השולחן, לבדוק מיילים – הרגישה אחרת. כאילו כל פעולה הפכה למודעת יותר, מחושבת יותר.

אבל אז, בצהריים, הגיע רגע של מבחן אמיתי: היא שלחה הודעה שהיא שכחה תיק מסמכים חשוב בבית ושאלה אם אוכל להביא לה אותו למשרד.

הבטתי בעצמי, עדיין לבוש ככה מתחת לבגדים. מה אני עושה עכשיו?

השיעור במיקרו בדיוק הסתיים כשההודעה הגיעה. אני חייבת פיפי והשירותים מגעילים ממש. אני חייבת אותך כדי שאוכל להתרוקן. 

כמובן עניתי איפה את? אני בקומה 5 בספרייה תבוא בזריזות.

כמובן שרצתי ישר מכיתות טבע לספרייה ופגשתי אותה בפינה יחסית מבודדת. היא הסתכלה הצידה לראות שאף אחד לא רואה פתחה רוכסן ואמרה לי בוא כנס מתחת לשולחן אתרוקן אליך. כמובן שזה מה שעשיתי ישר ואז היא שאלה אותי האם היא יכולה להציע לחברות שלה להצטרף להסדר הסודי שלנו.

אני עדיין בהתלבטות אבל אם את או אתה נמצאים בקמפוס ורוצים להצטרף להסדר, רק תגידו ואהיה האסלה הניידת שלא ידעתם שאתם צריכים

מישהו פה מכיר מועדון בדסמ במדריד?

טוב זה לקח הרבה זמן, הרגיש כאילו חלף נצח מאז השיעור הקודם, אבל סוף סוף יום חמישי נגיע וזה אומר ששוב ארגיש את האינטימיות שלי איתה ועם החבלים.

קשר ראשון: 

אתמול קמתי בראטי אולי קצת בהגזמה אבל כמו שהיא כבר מכירה אותי כל מה שצריך לעשות בשביל להחזיר אותי למקום הטבעי זה לגעת בי עם חבל וזהו אני שוב הנשלט השקט שעושה כל מה שאומרים לו וככה זה היה גם הפעם בשניה שהחבל נגע בי נכנסתי לספייס שלי הקשירה הראשונה היתה פשוטה אבל עבורי זה בכלל לא רלוונטי כי הייתי בעולם שלי ומבחינתי המטרה הוגשמה.

קשר שני

הקשר השני היה מורכב יותר לא בגלל הקשר אלא כי הוא נגע באזורים אינטימיים וקצת היה קשה להסתיר את התגובות שלהם למה שקרה לידם (לפחות היא לא צחקה עלי בקול). הספייס העמיק והגיע לשיא גם בקשירות שהגיעו אחר כך.

אפטר קר

המדריך מדגים על המודלית המהממת שלו את הקשירה האחרונה לשיעור וזה באמת לא הוגן כי אצלה הכל נראה פשוט והגמישות שלה מטורפת. אבל אני החלטתי שאני לא מוותר לעצמי ואני אתן את כל הגוף שלי בשביל שהשולטת שלי תגשים את עצמה ותקשור הכי טוב שהיא יכולה. בהתחלה זה הצליח ובאמת עשינו את תחילת הקשירה כמו שצריך אבל החלק האחרון היה קצת מאתגר עבורי ובסוף זה הגיע למצב שהפסקנו את הקשירה לפני השיא. סליחה שלא הצלחתי, מבטיח שננסה שוב ושוב עד שאצליח, תודה לך על איך שהרגעת אותי והובלת אותי גם כשהסשן נגמר, זה באמת לא מובן מאליו. אני מרגיש שזכיתי בפיס מחכה כבר לפעם הבאה שתקשרי אותי ואני ממש סקרן אילו עוד חויות נחווה יחד.

שלך 💙

זה מוזר להכיר מישהו אחרי שכבר היתה לכם אינטימיות זה כמו לראות את הקול בראש 2 לפני הסרט הראשון, זה כמו להתחיל סדרה מהפרק האחרון, זה כמו לקרוא ספר מהסוף אבל כבר סיכמנו על זה שאני סוטה אז זה בסך הכל סטייה קטנה ביחס למה שאני רגיל.

בקיצור אתמול הכרנו אבל ממש. ישבנו, דיברנו, צחקנו, קצת קשרנו אבל באמת היה ערב צ'יל ואין מה לומר היה מעולה. קילפנו את המניירות שלנו ודיברנו בערך על הכל (אמנם תוך כדי שאני עושה לה מסאז ברגליים. שוטף לה כלים ומסדר לה את השולחן. בכל זאת צריך לשמר את ההיררכיה) 

בקיצור, תודה שפתחת בפני את הבית שלך, את הלב שלך ואת האפשרות להיפתח בפנייך כשאני בתמורה הייתי צריך לתת לך לפוצץ לי חצ'קונים(אחלה דיל חח) 

מחכה כבר לפעם הבאה💙

שיעור 1.
סוטה ומגעיל. זאת היתה האמירה המשפילה הראשונה ששמעתי ממנה. היא לא אמרה את זה בשקט ואני לא היחיד ששמעתי את זה, לתחושתי כל הקרון שמע ונעץ בי מבטים.
אחרי זה מישהי התיישבה ברביעייה איתנו עם מזוודה ואז איכשהו אני זה שהייתי צריך להרים את המזוודה שלה ללמעלה ובנונשלנטיות היא אומרת לה אל תדאגי הוא יוריד לך את זה כשתצטרכי. בשלב הזה לא ידעתי על מי לרחם יותר עלי או על המסכנה שנקלעה לסיטואציה.

1. קשירת בסיס
זה היה שיעור גם על קשירת הבסיס בשיבארי (אין לי מושג איך היא נקראת, בשנייה שנגע בי חבל נכנסתי לעולם משלי בו שמעתי רק את ההוראות שהיא נתנה לי כמו להביא לה מים או להזיז את היד). וגם על קשר הבסיס שלנו. הכרנו אמש אך הדינמיקה שלנו היתה מדהימה מהרגע הראשון, אנחנו מגיעים מאותם תחומי עניין בגדול, אפילו לומדים באותו מקום (איך נפגשנו רק עכשיו) אבל בכל זאת בסוף היא באה לקשור אותי ואני מפקיד אצלה את הגוף שלי כפשוטו. צריך לבנות את האמון צעד אחר צעד. וזה הדדי לגמרי גם היא צריכה לסמוך עלי שאני אדע לתקשר את מה שאני מרגיש ואני צריך לסמוך עליה שתדע לא לפגוע בי ולא משנה כמה הוויבים יהיו טובים זה משהו שצריך לבנות.

2. תלוי הפוך.
הראש שלי אף פעם לא היה מסודר אבל אם מישהו היה אומר לי שיום אחד אני אפגוש מישהי והיא תגיד לי שמחר אני הולך להיקשר איתה הייתי כנראה צוחק. אבל אני הרי סוטה ומגעיל אז אני לא תמיד חושב על הסיכון והלכתי על זה ותאמינו לי שזאת היתה החלטה מעולה. מזמן לא הרגשתי כל כך טוב, מזמן לא התחברתי לעצמי כל כך. השיא היה כשהחלטנו שנשתמש בקשירה הבסיסית ולגרום לדם שלי לזרום לראש (לא יודע מה רע ברגליים על הקרקע. אבל היא חשבה שעדיף שאהיה הפוך ואני כמובן הסכמתי איתה).
היא משכה אותי ושם איבדתי לגמרי את הקשר עם המציאות היא נעזרה במדריך שהסביר לה איך לעשות את זה יפה אבל זה בכלל לא היה קשור אלי, אני הייתי חפץ שהיא קשרה לא מעבר וזה היה מדהים.

3. אפטר
אומרים שאחרי כל סשן חייבים אפטר קיר, לא תמיד הבנתי את זה אבל אני חושב שאתמול הבנתי מעולה את זה אמנם לא הייתי מרוכז כשהיא הסבירה לי על דאון והיי אבל המילים נכנסו ונזכרתי בהם בדיוק כשהייתי צריך. אגב מה שולטות עושות כשהן צריכות אפטר?

בכל מקרה אצלי האפטר וההתעניינות אחרי זה איך אני מרגיש ממש עזרו לי לנחות על קרקע המציאות בצורה בטיחותית אבל יאללה כמה אפשר להיות על הקרקע אפשר שוב?