כשפתחתי את דלת הבית מאוחר יותר באותו ערב, הרגשתי את הדופק שלי עולה שוב. היא הייתה שם, ישבה על הספה, נראית כמו מישהי שמחכה לי שעות. לא היה כעס בפניה, אבל היה משהו אחר – שילוב של סקרנות, בלבול, ואולי גם קצת מתח.
"שלום," אמרתי בשקט, מניח את התיק שלי ליד הדלת.
"שלום," היא ענתה, מביטה בי בעיניים חודרות. "חשבתי הרבה על מה שקרה היום."
התיישבתי מולה, מרגיש איך המתח בינינו כמעט מוחשי.
"אני יודעת שאני לא כועסת," היא התחילה, "אבל אני גם לא בטוחה שאני מבינה. אז... אני צריכה לשאול."
הנהנתי. "תשאלי כל מה שאת צריכה."
היא נשמה עמוק. "זה לא היה רק רגע ספונטני, נכון? אני מתכוונת, זו לא הפעם הראשונה שחשבת על זה. על... ללבוש משהו שלי."
השתתקתי לרגע, מהרהר בתשובה. "לא," אמרתי לבסוף. "זה לא היה לגמרי חדש במחשבות שלי. אבל זו הייתה הפעם הראשונה שהעזתי לעשות את זה."
היא נענעה את ראשה קלות, כאילו מנסה לעכל את התשובה. "ומה בדיוק גרם לך להרגיש בנוח הפעם? מה השתנה?"
"אני לא בטוח," עניתי. "אולי זו הייתה סקרנות שהצטברה, ואולי... איזושהי תחושה של רצון להשתחרר. לפרוץ גבול קטן."
"גבול קטן," היא חזרה אחרי, עיניה בוחנות אותי. "זה מרגיש לך ככה? קטן? כי זה לא קטן מבחינתי."
"אני יודע," אמרתי ברכות. "לא התכוונתי שזה לא משמעותי. אני רק מתכוון שזה... משהו אישי. לא משהו שחשבתי אי פעם שישפיע עלינו."
"זה כן משפיע עלינו," היא אמרה, נשענת קדימה. "אתה מבין כמה זה משנה את הדרך שבה אני רואה אותך? גבר שלבש את החוטיני של אשתו. זה לא רק סקרנות. זה משהו עמוק יותר."
הרגשתי את המילים שלה חודרות אליי, נוגעות בנקודות שלא ידעתי שיש לי. "ואיך זה גורם לך להרגיש?" שאלתי בזהירות.
"אני לא יודעת," היא הודתה. "זה מבלבל אותי. מצד אחד, אני מרגישה... פגיעה. כאילו משהו שלי נלקח ונעשה בו שימוש שאני לא הבנתי. מצד שני, אני מרגישה סקרנות. כאילו גיליתי צד חדש שלך שאני לא הכרתי."
הייתה שתיקה קצרה בינינו, ואז היא שאלה פתאום, "תגיד, חשבת על זה בעבר? על ללבוש בגדים נשיים? לא רק את שלי. בכלל."
נשכתי את שפתי, מרגיש את הלב שלי דופק מהר יותר. "אולי... כן. חשבתי על זה לפעמים. אבל זה אף פעם לא הגיע למשהו ממשי."
"ומה אתה מרגיש כשאתה עושה את זה?" היא שאלה, הקול שלה שקט יותר עכשיו. "אתה מרגיש חזק יותר? חלש יותר? או אולי... פשוט שונה?"
"אני לא יודע," עניתי. "אני חושב שאני מרגיש... חופשי. כאילו אני לא כבול לתפקיד מסוים. כאילו אני יכול להיות משהו אחר, אפילו לרגע."
"משהו אחר," היא חזרה שוב, כאילו בודקת את המילים. ואז היא הוסיפה, "ואיך היית מרגיש אם הייתי מתנסה עם זה גם? אם הייתי... משנה משהו בדרך שבה אני רואה אותך?"
"אני לא בטוח למה את מתכוונת," אמרתי, מבולבל.
היא נשענה קדימה, עיניה נעולות בשלי. "ומה אם אני אחליט, נגיד, להתחיל לקרוא לך בלשון נקבה? רק כדי לבדוק איך זה מרגיש לך."
נשארתי שותק, הלב שלי פועם בחוזקה. המילים שלה היו חדות, חודרות, כאילו פותחות דלת חדשה שלא ידעתי שקיימת.
"את תעשי את זה?" שאלתי לבסוף, כמעט בלחישה.
"אני לא יודעת," היא ענתה. "אבל אני חושבת שאם אנחנו פותחים את הדלת הזאת, אנחנו צריכים להבין לאן היא מובילה."
היא הסתכלה בי בשקט, מחכה לתשובה, אבל לא ידעתי מה לומר. השאלות שלה הסתחררו בראשי, מערערות כל מה שחשבתי שאני יודע על עצמי, עלינו.