עמדתי בכניסה, בוהה בתיק המסמכים שהיה מונח על השולחן. הלב שלי דפק חזק, כאילו הייתי נער שעומד לעשות משהו שאסור לו. החוטיני היה שם, לוחש לי, כמו תזכורת חמקמקה לסוד הקטן שלי.
לבשתי את חליפת העסקים הרגילה שלי – ז'קט כהה, מכנסיים מחויטים – אבל הידיעה שמתחת, משהו שונה לחלוטין, הפכה את כל העניין לטעון יותר. זה היה מטורף. הייתי מטורף. אבל במקום להפסיק, מצאתי את עצמי נהנה מהמשחק הזה.
נסעתי לכיוון המשרד שלה, וכל סיבוב של ההגה, כל בלימה, גרמו לי להרגיש אותו שוב – את הבד, את הלחץ. זה היה כמעט בלתי נסבל.
כשהגעתי, היא חיכתה לי ליד דלפק הקבלה, שקועה בטלפון שלה. כשראתה אותי, היא הרימה את מבטה וחייכה. החיוך הזה... תמיד היה בו משהו שגורם לי לשכוח הכול.
"אתה מושלם," היא אמרה כשהושטתי לה את התיק. "ידעתי שאפשר לסמוך עליך."
הנהנתי, מרגיש איך המתח עולה בי. היא הייתה כל כך קרובה עכשיו, ולרגע, חששתי שהיא תוכל איכשהו לדעת.
"יש לך רגע?" היא שאלה פתאום, מבטה קצת שונה. "אני רוצה להראות לך משהו במשרד שלי."
"בטח," עניתי, מנסה להישמע נינוח.
היא הובילה אותי למשרד שלה וסגרה את הדלת מאחורינו. "הכול בסדר?" היא שאלה, עיניה מצטמצמות מעט. "אתה נראה קצת... שונה."
צחקתי, אולי קצת יותר מדי. "שונה? לא, הכול רגיל."
אבל אז היא התקרבה, מניחה יד עדינה על החזה שלי. "מוזר," היא לחשה, "אני מכירה אותך כל כך טוב, אבל עכשיו... יש משהו אחר בך."
המילים שלה, הדרך שבה היא הסתכלה עליי, גרמו לי לרצות להתוודות – על הכול. רציתי שהיא תדע, שתראה אותי ככה, שתרגיש את המתח הזה שאני מרגיש.
"משהו שאתה רוצה לספר לי?" היא שאלה, קולה חצי מתגרה, חצי חוקרת.
עמדתי שם, שותק, מתוח בין הפחד להיחשף לבין הדחף לתת לה לראות. ואז, בלי לחשוב, לקחתי צעד לאחור ופתחתי קלות את הז'קט. "אולי," עניתי, מרגיש איך הדם רותח בי.
היא הביטה בי, מבולבלת לרגע, ואז עיניה ירדו למכנסיים שלי. החיוך שלה הפך איטי, כמעט מסוכן. היא לא אמרה מילה, אבל המבט בעיניה אמר הכול.
"אתה... רציני?" היא שאלה, צעד אחד קרוב יותר.
"כן," עניתי בשקט. "רציתי לנסות... להבין איך זה מרגיש."
היא עמדה שם, נועצת בי מבט, ואז פתאום פרצה בצחוק – לא צחוק מזלזל, אלא משהו אחר, כמו תערובת של הפתעה וסקרנות.
"אתה משוגע," היא אמרה, מניחה יד על לחיי. "אבל אני אוהבת את זה."
עמדתי שם, הלב שלי פועם כמו תוף מלחמה, מביט בה ומרגיש את האוויר בחדר משתנה. החיוך שלה התחלף במבט חד יותר, מבולבל. היא עשתה צעד קטן לאחור, העיניים שלה סורקות אותי מלמעלה למטה, כאילו מנסה להבין אם היא באמת ראתה את מה שחשבה שראתה.
"מה...?" היא התחילה לומר, עוצרת באמצע המשפט. "חכה רגע."
"מה קרה?" שאלתי, מנסה להעמיד פנים כאילו אני רגיל לחלוטין.
היא קימטה את מצחה, הרימה את ידה וסימנה לי לעצור במקום. "תפתח שוב את הז'קט שלך."
נשמתי עמוק, ידיי רועדות קלות כשפתחתי אותו לאט. היא נעצה מבט במותניים שלי, ואז נראתה קופאת במקום.
"אתה... רגע... אתה לובש את החוטיני שלי?" היא שאלה, הקול שלה מלא תדהמה עם נימה קלה של כעס, אבל גם משהו אחר – משהו שהיא כנראה בעצמה לא הבינה עדיין.
לא הצלחתי להוציא מילה. במקום לענות, רק עמדתי שם, מביט בה כמו תלמיד שנתפס עושה משהו אסור.
"תגיד לי שאתה לא רציני," היא המשיכה, מבולבלת ומעט נוקשה. "אתה, עם כל ה'אני רציני ועסוק' שלך, לובש את החוטיני שלי? אתה לקחת אותו? למה?"
"אני..." המילים נתקעו בגרון שלי. "זה... פשוט קרה. מצאתי אותו, וניסיתי. רציתי לדעת איך זה מרגיש."
היא הרימה גבה, שילבה ידיים והביטה בי כאילו אני חידה שהיא לא מצליחה לפתור. "למדוד את החוטיני שלי? בזמן שאני בעבודה? אתה מבין כמה זה... מוזר?"
"כן, אני יודע," מיהרתי להגיד, מרגיש איך הבושה משתלטת עליי. "אבל זה לא כמו שזה נשמע. זה לא היה... זה לא קשור אלייך. כלומר, כן קשור, אבל..."
היא קטעה אותי, נאנחת, כאילו לא מצליחה להחליט אם היא כועסת או פשוט מבולבלת לחלוטין. "אתה יודע שזה הכי מוזר ששמעתי ממך, נכון? אתה, עם כל ה'אני רציני ועסוק' שלך, לובש את החוטיני שלי? אני פשוט... לא יודעת מה לחשוב."
היא התחילה לצעוד הלוך ושוב במשרד, מניחה את ידה על מצחה, כאילו מנסה לעבד את כל זה. "זה... אתה לא עשית משהו כזה אף פעם. בחיים. מה זה אומר? זה אומר משהו עליך? עלינו?"
"אולי," אמרתי בשקט, מרגיש איך המילים יוצאות ממני כמעט בלי שליטה. "אולי זה אומר ש... אני רוצה לנסות דברים חדשים. אולי זה אומר שאני לא כל מה שחשבת שאני."
היא עצרה, הביטה בי שוב, הפעם קצת אחרת – לא רק מבולבלת, אלא גם סקרנית. "אז... איך זה הרגיש?"
---
כשחזרתי הביתה, הדלת נסגרה מאחוריי בטריקה קלה, כאילו חותמת את סוף המפגש המוזר והמרגש הזה. הורדתי את הז'קט והתרתי את העניבה, מרגיש איך האוויר הקריר של הבית מקבל אותי באיזו חמלה מוזרה, אבל שום דבר לא הרגיש רגיל.
החוטיני עדיין היה עליי. לא הורדתי אותו, אפילו כשיכולתי. הוא הפך לאיזו משקולת עדינה ומסעירה, מין תזכורת מתמשכת לרגעים שהיו קודם.
התיישבתי על קצה הספה, מביט החוצה מהחלון. המילים האחרונות שלה עדיין הדהדו בראשי: "אז... איך זה הרגיש?" השאלה הזו, שנאמרה בחצי צחוק וחצי מבוכה, לא עזבה אותי. האם היא באמת רצתה לדעת, או שזה היה סתם ניסיון לפרק את המתח? ואולי... אולי היא חשבה על זה מאז שעזבתי?
באותו זמן היא בטח הייתה במשרד שלה, מנסה להתרכז בעבודה, אבל אני דמיינתי אותה. איך היא יושבת על הכיסא שלה, מקישה על המקלדת, ובין לבין העיניים שלה מציצות לטלפון, כאילו מחכות להודעה ממני. מה היא חושבת עליי עכשיו?
הייתי קרוע. מצד אחד, הרגשתי בושה – אולי אפילו טיפשות – על מה שעשיתי. אני, גבר במשרה בכירה, מכובד ויציב, ניסיתי משהו כל כך... חריג. מצד שני, הייתה בי גאווה קטנה, כמעט מוסתרת, שהעזתי לפרוץ את הגבולות של עצמי, לגלות צד חדש שלי.
המחשבות לא נתנו לי מנוחה. האם היא כועסת? מאוכזבת? ואולי בכלל סקרנית? ניסיתי לשים את עצמי במקום שלה – לראות את זה מנקודת מבטה. איך זה הרגיש לה לגלות אותי ככה?
בדיוק אז, הטלפון שלי רטט. הודעה ממנה:
"אני לא מצליחה להפסיק לחשוב עליך. זה כל כך מוזר. אתה יודע כמה זה מטורף? אני צריכה להבין מה זה אומר."
קראתי את המילים שוב ושוב, הלב שלי דופק בקצב מהיר. היא לא שאלה אם זה טוב או רע – רק אמרה שזה מטורף. וזה היה נכון. הכול הרגיש כאילו אנחנו עומדים על איזשהו קצה, לא יודעים אם לקפוץ או לחזור אחורה.
הרגשתי צורך לכתוב לה בחזרה, להסביר, אולי להרגיע אותה, אבל לא ידעתי איך. במקום זה, רק כתבתי: "גם אני חושב עלייך. ועל מה שקרה."
השעה הייתה כבר אחר הצהריים, והשקט בבית הפך כבד. הייתי לבד, אבל לא באמת. היא הייתה בראש שלי, המבט שלה, הקול שלה, השאלות שלה.
---
ובמשרד שלה, היא ישבה ליד השולחן, המבט שלה משתהה על המסך בלי לקרוא באמת את המילים. הראש שלה היה מלא בי. התמונה שלי, עומד מולה, מודה על מה שעשיתי, לא עזבה אותה. היא חשבה על זה שוב ושוב, מנסה להבין: האם זו הייתה רק סקרנות שלו? האם זה חלק ממי שהוא באמת?
המחשבות גרמו לה להרגיש דברים שהיא לא ידעה איך להתמודד איתם. מצד אחד, זה בלבל אותה. הבעל שלה, שתמיד היה חזק, רציני, יציב, פתאום חשף צד עדין ושברירי יותר. מצד שני, זה סיקרן אותה. היא רצתה לדעת עוד.
אבל איך ממשיכים מכאן? מה זה אומר עליהם? על הזוגיות שלהם? על הגבולות שלהם?