הבוקר התחיל שגרתי. היא יצאה מוקדם כרגיל, תיק העבודה ביד אחת והחיוך המוכר הזה על שפתיה. אני, לעומת זאת, נשארתי בבית בפעם הראשונה מזה חודשים. המשרד יכול היה להסתדר בלעדיי ליום אחד.
כשהתחלתי לסדר את החדר, עיניי נתקלו במשהו קטן ומפתה שהציץ מתוך סל הכביסה. זה היה פריט כל כך עדין, כמעט בלתי נראה – חוטיני תחרה שחור. פריט שאהבתי לראות עליה, אבל מעולם לא דמיינתי שאראה אותו כך, שוכב נטוש בין בגדים אחרים.
משהו בי השתנה באותו הרגע. אולי זו הייתה השקט של הבית, אולי המחשבה על איך הפריט הזה נוגע בה, עוטף אותה בצורה שאני מכיר כל כך טוב. בלי לחשוב פעמיים, הרמתי אותו. התחרה הייתה רכה בקצות אצבעותיי, כמעט משקפת את העדינות שבה היא נוגעת בחיים.
מחשבה משונה חלפה במוחי. האם... האם ייתכן? צחקתי לעצמי, כמעט נבוך. אבל הרעיון לא הרפה. המראה של עצמי במראה, לובש משהו כל כך מנוגד למי שאני – חזק, דומיננטי, מכובד – עורר בי סקרנות.
התקרבתי למראה, החוטיני בידיי. בהיסוס, הורדתי את מכנסי ונשארתי בתחתונים. הלב שלי פעם במהירות, כמו בפעם הראשונה שראיתי אותה לובשת אותו.
לבשתי אותו. התחושה הייתה... שונה. הוא היה צמוד, כמעט בלתי מורגש, אבל בכל זאת נוכח. המראה שעמד מולי היה זר ומוכר בעת ובעונה אחת. לא זיהיתי את עצמי, וזה הדליק בי משהו חדש – משהו פראי ולא צפוי.
המחשבות נדדו אליה, איך היא הייתה מגיבה אם הייתה רואה אותי ככה. האם הייתה צוחקת? מתגרה בי? או אולי... אולי משהו אחר.
---
עמדתי מול המראה, בוחן את עצמי מהצדדים. הגוף שלי, הגדול והחזק, עטוף בפריט הבד הקטן הזה, היה כמו משחק של ניגודים. זה הצחיק אותי – אבל גם לא. זה הרגיש כאילו אני מגלה משהו חדש על עצמי, משהו שתמיד היה שם, מוסתר מתחת לשכבות של אחריות, עבודה, ודמות ה"בעל המושלם".
בהתחלה חשבתי להוריד אותו מיד. אבל אז, איזו מחשבה פרועה חלפה במוחי – מה אם אשאיר אותו? לא רק לכמה דקות. כל היום.
נשמתי עמוק. מה כבר יקרה? אמרתי לעצמי. זה רק אני בבית. אף אחד לא יודע, ואף אחד לא יראה. החולצה והמכנסיים שלי יסתירו הכול. התחושה שלו, נוגע בעורי, הייתה מוזרה ומפתה באותה מידה. כל תנועה גרמה לי להיות מודע אליו, כאילו מזכיר לי שהיום הזה – הרגיל כל כך – הפך להיות שלי, משהו שאני בוחר לחוות בצורה אחרת לגמרי.
ירדתי למטבח להכין קפה. הרגשתי כל צעד, כל תנועה של הגוף שלי בתוך הבד הזה. כשהתכופפתי להביא כוס מהמדף התחתון, לא יכולתי להתעלם מהמתיחה הקטנה, איך הוא לחץ בדיוק במקומות מסוימים. היה בזה משהו משחרר. תחושה שאולי, רק אולי, אני נוגע בחלק חדש של עצמי.
כשישבתי עם הקפה ביד, הפלאפון צלצל. זו הייתה היא. התלבטתי אם לענות. המחשבה לשמוע את קולה בזמן שאני... ככה... גרמה לי להסס, אבל לא רציתי לעורר חשד.
"היי, אהובה," אמרתי, משתדל להישמע רגיל.
"מה איתך? איך זה להיות בבית ליום אחד?" שאלה בצחוק.
"משונה," עניתי, מחייך לעצמי. אם היא רק הייתה יודעת...
"אני מתגעגעת," היא הוסיפה, וקולה ירד לטון רך יותר. "תחשוב עליי קצת היום, טוב?"
"תמיד," עניתי מיד.
כשסיימנו את השיחה, נשענתי לאחור בכיסא, אצבעותיי מטיילות קלות על הבד הדק. לא יכולתי שלא לתהות – האם היא אי פעם ניסתה משהו כזה? ואם כן, האם זה גרם לה להרגיש את מה שאני מרגיש עכשיו?
השעות חלפו, וכל משימה רגילה – לשטוף כלים, לסדר את השולחן, לבדוק מיילים – הרגישה אחרת. כאילו כל פעולה הפכה למודעת יותר, מחושבת יותר.
אבל אז, בצהריים, הגיע רגע של מבחן אמיתי: היא שלחה הודעה שהיא שכחה תיק מסמכים חשוב בבית ושאלה אם אוכל להביא לה אותו למשרד.
הבטתי בעצמי, עדיין לבוש ככה מתחת לבגדים. מה אני עושה עכשיו?