כשאתה חי את העולם הבדסמי תקופה ארוכה, אתה יודע כמה קל ללכת בו לאיבוד.
העומק, העוצמה, האינטנסיביות, ההשפעה, הכל סוחף.
כמה חשוב לעשות הפסקות, לקחת מרחק, לנתק את עצמי מהדינמיקה, מהשפה, מהקודים, מכל מה שעטף את העולם הזה.
מגיע שלב שאני מרגיש שאני שוקע בתוך זה יותר מדי, ולרגע שוכח איך זה מרגיש לחיות בלי.
הצורך לחזור אליי,
לראות את הקווים שלי בלי הגדרות, להרגיש שוב את הגבולות שלי, לבדוק אם אני עדיין עומד בהם או פשוט דוחף אותם כי התרגלתי.
לנשום אוויר אחר, פחות טעון, פחות אינטנסיבי.
לא נטשתי. לא ברחתי.
עשיתי את הדבר הכי כן שיכולתי לעשות, עצרתי.
כשעוצרים, מתחילים לראות דברים אחרת.
ופתאום גם האינטראקציות בתוך הכלוב קיבלו גוון אחר.
התגובות, הצ'אטים, הבלוגים, כולם נראו לי קצת יותר צפופים, קצת יותר רועשים, כמעט אובססיביים.
יש משהו ממכר באתר הזה, בתחושת השייכות המדומה, בזרמים החשמליים של תשומת לב זמינה, בתגובות המהירות, בצמא הזה שמדבק.
לקרוא בלוגים שנכתבו כאילו הנשמה נוזלת מהם שורה אחר שורה, כאילו הכאב בוער מבפנים ומבקש לצאת, שייכות שבנויות על תלות, על כאב, תיאורים אפלים שמרגישים כמו קריאה לעזרה עטופה באירוטיקה.
טוב שמוסיפים תמונה, זה הופך את הפוסט מייאוש חשוף לפורנו רגשי עם פילטר.
כל שורה, כל מילה, נצרבת לך בזיכרון.
כמה קל ללכת לאיבוד שם, מתוך הזדהות עמוקה,
כמה הגבול בין עומק לתהום הוא דק כשלא עוצרים לנשום, כמה חשוב פשוט לעצור, הפסקות וחיבור למציאות הן לא מותרות, הן הכרחיות, הנק' שלפני שאתה מאבד חלק מעצמך לעולם של פנטזיה וניתוק, לפני שאתה שוכח איך זה להרגיש אמיתי ומה ומי שבאמת חשוב.
ועכשיו, אחרי מחשבה מעמיקה, אני מרגיש משהו אחר.
העולם הזה לא השתנה, זה אני שהשתניתי מולו.
אין בי את המקום להכיל את הכאב של אחרים כמו פעם.
לא מתוך ניכור, אלא מתוך ההבנה שכשאני מלא עד אפס מקום, אני לא יכול להיות מיכל לעוד מישהו.
היכולת להקשיב, לגעת, להכיל, דורשות ריקון, דורשות שקט פנימי.
וכשאני בתוך סערה משל עצמי, כל כאב נוסף נוגע במקום פתוח, מדמם, לא מעובד.
הייתי רגיל להיכנס עמוק מדי, להרגיש כל ניואנס, לקחת אחריות רגשית גם כשלא הייתי חייב, עכשיו אני מבין, לא כל כאב צריך להיות שלי.
לא כל נשמה סדוקה מחפשת ריפוי ממני.
לפעמים, דווקא מתוך מרחק, אני מצליח לראות מי באמת רוצה להירפא, ומי פשוט מבקש שמישהו ישקע איתו.
וזה כבר לא מקומי.
אני לא חוזר כדי לברוח מהמציאות, אני חוזר כדי להרחיב אותה, רק מפרספקטיבה שונה.