מה שהוא שומע, ומה שבאמת קורה.
חבר ילדות מרים טלפון, כל שישי בבוקר, כזה גבר, תמיד היה, יודע להיות שם, כל השנים שומר על קשר, לא שוכח. שיחת חולין.
מה קורה אחי, איך החיים, מה עם העבודה, איך הראש, איך הילדים.
אני עונה את התשובות הרגילות.
עובד הרבה, שומר על שגרה, הראש סבבה, הכול זורם.
הכול "רגיל".
אבל אצלי בראש? כאוס.
אני מחזיק את עצמי רגוע בשיחה, מדבר כמו שאני יודע. אסוף. חד. מחייך אפילו. אבל מבפנים זה מתרוצץ.
המוח לא באמת בשיחה, המוח מתחלק לשני חדרים במקביל, בחדר האחד, זו הגרסה הנורמטיבית שלי, האדם מן המניין שמצפים שאהיה, עם התשובות הנכונות בזמן הנכון, כאלו שיעשו נעים לסובבים ובחדר השני.
המציאות שונה לגמרי, שם מתנגנת מנגינה אחרת, מחרישת אוזניים, מכאיבה ונעימה באותו הזמן, משקפת את הפער בין מה שאני צריך, לרוקן את עצמי ממחשבות, לבין איך אני נראה מבחוץ.
מה שהוא שומע, זה מישהו מתפקד.
מה שאני שומע, זה את עצמי בודק כמה עוד זמן אני יכול להחזיק את עצמי, בלי להתפרק, בלי להרגיש שאני לא רק מנווט את העולם, אלא גם עוצר את עצמי מלהתנגש בי.
אני לא משקר לו. אני פשוט לא מספר הכול.
כי יש עולם שלם שהוא לא רואה.
ולא צריך לראות.
וזה בסדר.
ככה אני אוהב את זה, עם שכבות.
מה שבפנים, נשאר שלי.
מי שמגיע מספיק עמוק,
מרגיש את זה.
בלי לשאול,
פשוט יודע.