את מתמסרת, אבל מעבר לכך, את גם פצועה. הטראומות מהילדות, מהעבר, מהפגיעות שנגעו בנשמה שלך, הן שם, תופסות מקום בתוך הגוף והנפש שלך. לפעמים את מרגישה אותן כמו צלקות בלתי נראות, לפעמים כמו פצעים פתוחים שלא מפסיקים לדם.
הן לא רק זיכרונות שחולפים בראש. הן משפיעות על כל מגע, כל חיבור, כל רגע של ויתור ושליטה. הן מכתיבות לך את הדרך שבה את מרגישה בטוחה, או להיפך, מפחדת ליפול שוב.
כשאת נותנת את עצמך, את לא רק מתמסרת פיזית, אלא גם מנסה להתמודד עם כל הכאוס הפנימי הזה. לפעמים את מרגישה כאילו את נלחמת בעצמך, בין הרצון להאמין למישהו, לתת אמון, לבין הפחד שייפגעו בך שוב.
הטראומות משליכות על האופן שבו את מתנהלת, על הגבולות שאת מציבה או לא מציבה, על האופן שבו את מחפשת תשובות בתוך הכאב. הן גורמות לך לפעמים להישאר תקועה במקום, להתקשות להיפתח או להרגיש באמת בטוחה.
אבל בתוך כל זה יש גם כוח. הכוח ללמוד להכיר את הפצעים, להכיר את הכאב, ולהתחיל לפרק אותו, לאט לאט. לקבל שאת לא צריכה להיות שלמה, אבל כן צריכה להיות אמיתית.
כשהקשר עם השליטה הוא גם מפגש עם עצמך, את מתחילה להבין שהכאב הוא לא רק מכשול, אלא גם מפתח. מפתח לעומק, למודעות, לשחרור.
זה לא קל. לפעמים זה מפחיד. לפעמים זה כואב יותר מהכל. אבל זה הדרך שלך לגדול, לגלות מי את באמת, ולקבל את זה.
ואז, למרות הכול, את נושמת. את חיה, את קיימת, עם כל העומק והמורכבות שלך.
וזה כבר ניצחון.