התחלה חדשה

היום סגרתי 5 שבועות בבית.
לאחר 8.5 שנים מאומצות של עבודה, בית, תינוקות (שבנתיים גדלו), ילדים. פתאום חופשה ארוכה כזאת שרק אלוהים יודע מתי היא תיגמר.
אי אפשר להגיד שלא חיכיתי וציפיתי לפיטורין הללו. והן באו לי בזמן הנכון.
עם תחילת הקיץ, החופש הגדול. לילדים שלי תהיה קצת אמא בבית. משהו שהם ממש
לא רגילים לזה. לא אמא לחוצה בזמן ובמטלות הקבועות שעל כתפיה, אלא אמא שיהיה לה את כל הזמן רק בשבילם.
אז בשבועיים הראשונים להיותי בבית, חילקתי את הזמן בין פרוייקטים שונים ומשונים של
נקיונות בבית (כל מה שאתם עשיתם עבור "דום פסח", אני עשיתי עכשיו). כל יום פרוייקט
נקיון אחר. בין לבין, הכנתי את הדברים לטיול לחו"ל של הילד עם תזמורת הנוער. ביום
בהיר ורענן אחד שבוע לפני נסיעתו אמר לי הילד שהוא צריך עמעם לטרומבון. תוך 36 שעות, הפכתי להיות מומחית בעמעמים לטרומבון (עמעם ישר, עמעם ספל, עמעם הרמוני והנפוץ ביותר עמעם ווא-ווא שעם משחק של היד משמיע קול כזה, עמעם מתכת או עמעם פלסטיק ואיזה עדיף) איזה יש ואיזה הכי מומלץ, וכמובן טלפונים לכל חנויות צליל וזמר לברור מחירים לפני קניה. עם שחר קמנו ונסענו לחיפה-הדר.
בני הקט, שכל עולמו סובב בקניות וסידורים ליד הבית, נחרד כאשר ירדנו מהמונית ישר
להמולת רחוב החלוץ הסוען, ושאל בדאגה אם אני בטוחה שפה אנחנו צריכים להיות. אמרתי שלא פה, צריכים ללכת עוד 10 דקות (עם הטרומבון ביד) עד למגדל הנביאים.
יצאנו משם עם עמעם כשהוא שמח וטוב לבב, ומבקש מכל הלב, על סף תחינה, מהר לחזור הביתה, הדר הזה לא בשבילו.
לך תספר לילד הזה שרוב הנערות שלי היתה על קו 51, מהקריה לחיפה, כדי לראות סרטים (כי יחלוף זמן רב, עד שהסרט המדובר יגיע לקריות), לשבת במסעדות, בתי קפה וכל המרכז היה פה. הקריות והמפרץ היו שוממים לגמרי.
ביום רביעי בשעה 3.00 לפנות בוקר נפרדנו ממנו ומכל יתר חברי התזמורת, וחזרתי עם מועקה כבדה על הלב הביתה. למרות שדיברנו עם הילד כל יום, הוא היה חסר. ולמרות שידעתי שכייף לו, אני הייתי בחרדה, שיעברו להם כבר ה-10 ימים האלו.
בקיצור בשבוע השני לשהותי בבית, בעלי נשבר, הוא כבר לא יכול כל פעם לחזור הביתה, ושיעשו לו עוד פעם שינוי, עוד פעם זרקו לו דבר מה מלפני שנת אנטיוכוס. הוא כרע היה במצב של כריעת ברך לתחינה שאמצע כבר עבודה ואצא כבר מהבית. הרגעתי אותו ואמרתי לו אל תדאג בשבוע הבא אני והקטנה אצל חברה בת"א. תחזור לבית שקט ורגוע שאף אחד לא הזיז שום דבר ולא זרק כלום.
אמר נחמד לך, שבוע ת"א, שבוע פסטיבל כרמיאל, תכננת לך יופי של חופש גדול לעצמך.
אמרתי מגיע לי בעבור השנים הקשות שעבדתי. לא מרגישה ולו נקיפת מצפון אחת פצפונת. כייף לי.

השבוע התחלתי להחתים בלשכת האבטלה. הפקיד שמטפל בי, הראה לי איך אני צריכה להתייצב כל פעם. שכלולים במשרד העבודה. הציבו שם מחשבים שמזהים את האדם הבא לחתום ע"י טביעות אצבעות. לא היו יכולים לחשוב על משהו משפיל יותר. למה אני צריכה קיבינימט לתת טביעת אצבעות שלי? למה טביעת אצבעות שלי צריכה להיות בכלל באיזשהו מאגר מידע? דרך ארוכה עשה משרד העבודה ב-9 שנים האחרונות, בין הכרטיס הצהוב שמחתימים בו ידנית, לבין מכונה ממוחשבת שאומרת לך אם אתה באמת הבן אדם האמיתי שבא לחתום. שייחנקו להם.
זהו השבוע הזה יחסית עבר באי מעש רציני. אבל לא לדאוג מהשבוע הבא חוזרים בחזרה
לכושר הניקיון (נשארו עוד התריסים והחלונות של המרפסת הגדולה).