התחלה חדשה

אז לפני שבאמת הכל נגמר רציתי להגיד שוב תודה

לדובשה שלי - על זה שבירכת אותי
וירדן שברכת אותי בפרטי משלך
ללהבה חשופה - אני מבטיחה לך שנה הבאה אני מזכירה לך מראש
לג'ולייס והפונפונים
לאושה שלי - לא מספיק לך להתעצבן הפאקצות בעבודה את מוסיפה לך פאקצות גם מפה? (מבינה את הכעס שלך אבל הם לא שווים את זה)
ושרמוטל - שלמדה לקבל באהבה את העוקצנות שלי ולקצץ אותם
לאנהבל B - אין לי מילים, הוי לרגליים האלה שלא נגמרות
לפרח גדולה - שתמיד אני שמחה שאת בסביבה שלי
לפיגי החזיר הכי חמוד בכלוב ובעולם
לרני - שמשום מה אני כבר לא רואה אותך פה הרבה זמן
לצ'יטה - שתמיד נעים לשמוע ממנו
ולמאדאם T ופיקוד צפון הבלתי נילאים
לאדוני היקר - שטורח כל כך הרבה בשבילי (רק שלא תאבד בבקשה את הסבלנות אלי)
לWHIP היקר - תודה שהזכרת לי שבארה"ב שולחים את הילדים לחודש ימים קיטנה
למלך החלומות - שבימי עבודתי המשמימים היית שם בצ'אט לשעשעני
ללידי מישל - גבירתי לשעבר - הרבה תודה על הכתוב
ונסיך הכתר - תודה על האיחולים

אז היום הזה התחיל בשעה 00.20 כשאדוני היקר שלך לי SMS שהוא רק רוצה לאחל לי יום הולדת שמח.
העיר אותי ראש העיר שלנו כשאמר לי שהוא רוצה לאחל לי יום הולדת שמח (בדרך כלל מקבלים גלויות ליום הולדת - מה קרה השנה? שנת בחירות או משהו?)
ישר אחריו התקשר חבר שלנו - ושאל אותי הערתי אותך? אמרתי לא מה פתאום, ראש העיר שלנו הקדים אותך
ושתבינו השעה הייתה כבר 09.45 בבוקר.
אז ב-10.00 קמתי מהמיטה ושתי הודעות היו לי אחת מאדוני, ששאל איך ההרגשה להזדקן בשנה, והשניה מהבן, אמא עוד לא עלינו למטוס. ויש פה דיוטי פרי מאפן. אין לי מה לקנות. (באמת מבאס חזר עם עודף הביתה).
בין 10.00 ל-12.00 בצהריים התחיל מבול של טלפונים, ביקור קצר של אבי, ונדנודים של הילדה מתי נרד למרכז לקנות לך את המתנה (החלטה משותפת שלי ושלה שקונים לאמא ארנק סוף סוף).
בצהריים הייתה הפוגה קלה, כך שאפשר היה לישון צהריים,
ואחרי זה המרוץ לדעת מתי תזמורת הנוער נוחתת בארץ.
אז זה קרה ב-16.05. אמא נחתנו. אל תתקשרו אין לי מספיק סוללה, לא הטענתי אותה (כוס אמשלך, יכולת למלא אותה אתמול) חושבים ביחד עם בעלי שיחיה עם מוודעים את שעת ההגעה של הילדים לקריה, ומחליטים להתקשר לעיריה, משום מוסרים לנו פלאפון של אחת מהמלוות והשעה המיועדת היא 19.00.
10 ימים בני הקט לא היה ליד שולי שמלתי, והנחמה היחידה שהייתה לי שציידתי אותו בפלאפון, שאוכל להיות בקשר זמין איתו כל זמן נתון שארצה. ביום הראשון הוא היה על הפנים, לילה ללא שינה, בחילות בנחיתה, וחוסר יכולת של התאוששות במהלך כל היום.
ביום השני הוא כבר נשמע הרבה יותר טוב. כך שהבנתי שעברנו את המשבר.
ב18.55 צילצול ממנו, אמא תיכף עוד כמה דקות מגיעים, תוכלו לבוא לקחת אותי. השבתי לו (בעודי ממתינה לו כבר במקום ההורדה עם הורים אחרים) שהוא יכול לבוא לבד הביתה, זה לא רחוק, המזוודה על גלגלים, כך שאין סיבה שנבוא. הקול העייף שלו אמר טוב אז תחכו לי בבית. אני כבר אגיע. שאלתי אותו אם באמת הוא חושב שאני אתן לו ללכת לבד, ושאנחנו כבר כולנו בהרכב מלא מחכים לו במקום ההורדה. קולו היה נשמע מעודד ביותר למרות העייפות.
כשהוא ירד מהאוטובוס, זכיתי לחיבוק ראשון מזה כמה שנים. כולל 2 נשיקות על כל לחי. (ושתבינו אפילו בבר מיצווה שלו, הוא סירב לחבק ולתת לי נשיקות מה שלא עזר לו כמובן והכרחתי אותו) הסתכלתי עליו ושאלתי אותו כמה הוא חושב שהוא גבה. אני כבר צריכה להסתכל עליו מלמטה, אפילו לא בגובה עיניים.

החזרה שלו היתה המתנה הכי יפה וטובה שאי פעם קיבלתי ממשהו ליום ההולדת.
אין כמו לקבל את הילד שלך בחזרה גם אם הוא נסע לטייל ושמרו עליו מכל משמר
המחשבות תמיד הולכות לכיוון הגרוע ביותר. אם פחדנו שיאבד את הדרכון והכסף,
אז התנחמנו שהנזק היחיד מכל הטיול, זה איבוד הקפוצ'ון שהיה לו.
הכל חזר בשלום לארץ. על פירוק המזוודה שלו אני לא ארחיב כאן את הדיבור, כי מה כבר אפשר לצפות מגבר בהתהוותו, שיחזיר מזוודה מסודרת כמו של אמא הביתה?