התחלה חדשה

שיחת טלפון עם בת דודתי, זה לא קורה כל יום, ואפילו לא כל שבוע
אבל כשזה סוף סוף קורה, הטלפון מינימום לא נסגר למשך השעתיים הקרובות.

היא התקשרה אלי לפני יותר משבועיים, הייתי בחפיפה במשרד ובבלגן, דיברה על זה שקנתה מיטה וחצי ורצתה לעניין אותי במחיר. אמרתי לה אני אתקשר אליך מהבית. אז זה קרה היום בבוקר. בזמן עבודות הנקיונות שלי, חשבתי על הדומה והשונה במערכות היחסים שלנו עם האמהות שלנו.

היא תמיד היתה המפרעת והמורדת, בעלת הפה הגדול, ראש ושכל מבריקים, ועם כל הפגנת הכוח שלה, היא הלכה תמיד בתלם כמו שציפו ממנה. גמרה בגרות 5 יח' מתמטיקה, 5 יחידות אנגלית, כל מה שיכלה לקחה מורחב במקצועות הריאלים, גמרה במגמת אלקטרוניקה (שנחשבה אז לווואאאאוווו). שנתיים צבא ואחרי זה ישר לטכניון, גמרה מהנדסת מחשבים.
ואם כל ההתנגדות שלה כלפי אמה, נשארה לצידה וקרוב לידה גם אחרי שהתחתנה והביאה 4 בנות לאויר העולם. בשיחה היום אמרה שזה היה שיקול קר של כסף. האמא טיפלה לה בכל הבנות מגיל 3 חודשים בהן היא נאלצה לחזור לעבודה.
אמרתי לה, אבל את בכל זאת צעדת בתלם צעד אחרי צעד כמו שציפו ממך, ואת בעצמך יודעת שאת היית הולכת לתחום ההוליסטי, אבל לא יכולת לעשות מזה כי לא זה מה שציפו ממך. לא הלכת אחרי הרצונות של עצמך, אלא על פי רצונות הסובבים אותך.
התגובה הכי מייאשת שלה הייתה, "ועדיין אני כשלון בפני אמא שלי כי לא יצא ממני משהו גם אחרי כל הלימודים האלה, דישדשתי במקום".

אני הייתי האנטי טזה שלה ושל כל הבנות הדודות האחרות. הייתי שקטה מאוד עד גיל 16, אחרי זה התחלתי קצת לבעוט אבל עדיין זה היה משהו עדין, משהו שמגדירים אותו כהתמרדות גיל ההתבגרות. בצבא הלכתי רחוק מהבית, לא להיות תחת השליטה והפיקוח המאסיביים, חזרתי הביתה אחרי הצבא, בלי הרבה כיוונים, והחלטתי להתחיל לעבוד, ללמוד תמיד יהיה זמן. לקח שנתיים עד שהחלטתי שאני לא יכולה לסבול את הבית, ועזבתי לדירה שכורה, מה שדירדר את מצבי מצד משפחתי ל"זונה". יצאה את בית הוריה ללא חתן. הבושה וההשפלה עבור אמי ז"ל היתה רבה. אף אחת מהבנות דודות לא העזה לעשות צעד כזה. רציתן לצאת מהבית רק עם חתונה. לא לפני. כשלבסוף התחתנתי גם התרחקתי קצת מאימי, אפילו השיקול הקר של הכסף לא שיחק ולו במעט.
קצת אוויר, וכמה שיותר, לא להיות נתונה כל הזמן תחת ביקורת שטלתנית ולא בונה במאום.

עברנו לדבר על האבות שלנו (הם אחים). שאלתי אותה עם יצא לה לדבר עם אבא שלה על הזכרון שלו מתקופת המלחמה, והיא ענתה בגיחוך, "מצאת לך". אמרתי לה תשמעי הם היו ילדים גדולים כשהמלחמה הזאת נגמרה, לא ייתכן שהם מדחיקים את זה ככה. אני יודעת שבזמן הבריחה, הם התחברו לסבא החורג שלנו, שהוא טיפל בהם כל המלחמה, אני יודעת שסבתא עבדה על מנוף בתעשיית הברזל במשמרות, ואת יכולה לתאר לעצמך את סבתא שלנו הקטנה על מנוף? מעבר לזה האבות שלנו לא מוכנים לתת לנו מידע.
את רוב המידע שיש לנו על איך הם היו במלחמה זה מהזכרונות שנשארו לדודה שלי (אמא של בת דודתי) מסיפורי סבתי על אותה התקופה. להוציא משהו משני האנשים האלה זה כמו להוציא כסף מקמצן חרוני.

מהון להון עברנו לדבר כל אחת על אוסף הקריסטלים והפורצלנים הגרמניים שיש לנו מהנדוניה של האמהות שלנו. בדרך מרוסיה לארץ הם נתקעו שנתיים בפולניה, ושם הם קנו את כל הזכוכיות האלה. מעבר לזה שיש לזה ערך כספי רב ולא מבוטל מבחינת אספנות, יש לנו ערך רב יותר של סנטימנטאליות לדברים האלה, גדלנו כשהם מסביבנו בכל הויטרינות שרק יכלו לתקוע בכל פינה, וגם על איך מזהים פורצלן אמיתי (שמים את האצבעות מאחורי הכלי ואם רואים אותם מקדימה הפורצלן אמיתי). אז אני התברכתי בויטרינה פולנית אחת, (השאר בארונות) אמי ז"ל התברכה בשניים, דודתי התברכה בשלושה, ובת דודתי הוכרחה לקנות לפחות 2 ויטרינות לפורצלנים ולקריסטלים השונים.

המשכנו לדבר לנו על עוד כל מיני נושאים, כמו למה צריך מותגים? למה לקנות בתחילת העונה כשהכל יקר ולא לחכות עוד חודשיים, ואז יהיה יותר זול? איכשהו מכל השיחות האלו כל פעם אני מרגישה שלמרות ההבדל ביננו בשנתיים (היא המבוגרת יותר) היא אחותי התאומה. גם גדלנו באותו הדור (שלא היה כלום, או יותר נכון, להורים שלנו היה יותר קשה, שני הבתים תפקדו מבחינה כספית כמעט אותו הדבר) אנחנו מעריכות דברים אותו הדבר, ובחיים לא ננסה לקפוץ מעל הפופיק שלנו, אם אין אז נחכה עד שיהיה.