אתמול הקטנה נכנסת ב- 12.00 בצהריים הביתה עם התעודה ביד.
תביא לראות אני והגדול קופצים עליה, חכו, אני עוד לא ראיתי, לא הרשו לנו לפתוח את התעודות בכיתה. הפולדר שבו מרוכזים גליון הערכה+חוזרים שונים להורים נפתח, התעודת מעבר לכיתה ד' מועפת, המזכרים נשלחים לכיווני, את תמונת המחזור הגדול לוקח להסתכל עליה, והיא יושבת אחד לאחד עם הערכות של שני הסימאסטרים ועושה השוואה אם היה שינוי לטובה או לרעה. מרוצה מעצמה שקיבלה מצטיין בתנ"ך (וואו אני מצטיינת? אני בקושי מבינה מה המורה רוצה ממני. אני בקושי מבינה את מה שכתוב, אני לא מצליחה לעשות שיעורים לבד בתורה בלי העזרה שלכם. אני מצטיין????) בסך הכל תעודה טובה (לא רוצה להשוויץ, אבל יש לי במה להיות גאה).
הגדול בשלב מסויים מעיף מבט לכיוון תעודת המעבר לכיתה.... פתאום הוא קולט, אחותו עולה לכיתה ד'. אמא את קולטת שהיא עולה ל-ד'? היא כבר גדולה. תראי איך שהיא גדלה לנו ולא כל כך שמנו לב. היא כבר ממש לא קטנה. הוא עומד מאחוריה ויש ביניהם הבדל בגובה, כמעט של ראש וחצי. נשאר לה עוד ראש אחד כדי לעבור אותי, ואז הנבואה של האחיות בטיפת חלב תתגשם. בגיל 10 הילדה שותלת אותך באדמה (משמע הילדה עוברת אותך בגובה).
כשהקטנה שומעת את דברי אחיה, היא לוקחת נשימה ארוכה, מזקיפה קומה ומאושרת מכל המחמאות שקיבלה היום. גם את חוות הדעת של המורים עליה וגם את מחמאותיו של אחיה בגלוי (דבר שנדיר מאוד אצלו).
לפני 17 שנים. 30 ביוני 2007 בשעה 11:18
