התחלה חדשה

שמישהו יסביר לי מה עמד מאחורי הרעיון שלי כשהחלטתי על עיצוב הריהוט בחדר שלה.
החדר שלה הכי קטן בבית והכי עמוס מבחינת מגירות מדפים ושטויות עליהם (אם נתנו כל כך הרבה מקום אז למה לא לנצל?)
איך זה שלא זכרתי מעצמי על כמויות הניירות והשטויות שבנות אוהבות לאסוף.
על חוסר היכולת שלהן לזרוק דברים ולאגור אותם כמו זקנים שצריכים את העבר שלהם קרוב ליד.

אז זה התחיל מאז שהילד היה תינוק, כמות הצעצועים הבלתי נדלית שאנו קונים ומקבלים עבור הזעטוטים האלה לא עולה על שום הגיון בריא של אדם נורמלי. הלול הופך להיות למחסן צעצועים והילד על הרצפה. בגיל שנה הוא מתחיל ללכת ובלול כבר בכלל אין צורך, אז מקפלים את הלול למחסן (עד לילד הבא, או שמעבירים אותו לתינוק הבא במשפחה) ויש צורך למצוא תחליף למחסן הצעצועים.
לחברת כתר יש הרבה מה להציע בעניין הזה, ואז מתחילים לקנות מגירות פלסטיק עמוקות העומדות אחת על השניה ולשם זורקים את כל הצעצועים. אפשר לקנות שקופות וצבעוניות (ומה יותר נחמד מלקנות צבעוני ולקשט את החדר של הילד). ואז מגיע השלב שילד צריך שולחן קטן משלו, שיוכל לצייר, להדביק, לשחק עם הבצק הריחני והפלסטלינה, ורצוי שזה לא יהיה על השולחן בפינת האוכל שעלה כמה אלפי שקלים. אז גם שולחן כזה נכנס לחדר (כמובן שצבעוני). ואת חושבת לעצמך, אוקי זה פלסטיק, כשיגיע היום תקני לו חדר מרוהט יפה, עכשיו שיעשה כל העולה ברוחו.
ואז מגיע הילד השני, לראשון ריהטנו את החדר לקראת כיתה א', עשינו הפרדת כוחות בחדרי השינה וחדר השינה שלהם הפך לחדר שלו, וחדר הצעצועים הפך להיות שלה, עם 3/4 מהמשחקים שצברנו עוד מאז תקופת ינקותו של הגדול והמשחקים החדשים שלה. הרשיתי לה לעשות בחדר הזה ככל העולה ברוחה, והיא לא פיספסה כלום, הדלת הפכה לעוד מקום שאפשר להדביק עליו כל מיני מדבקות ומה שלא נדבק עם הדבק של המדבקה נדבק עם דבק פלסטי. על קירות החדר היא תלתה עם סלוטייפ ציורים נבחרים שלה (לצד התמונות הממוסגרות שהיו שם מימים ימימה) ורצוי לציין שהם הוחלפו כל פעם בציורים אחרים שלה (כשכל החלפה כזאת מורידה עם הסלוטייפ עוד חתיכות מהצבע של הקיר). נתתי לה לעשות את כל אלה עד אשר היגיע הזמן שלה לעלות לכיתה א'. ככל שהזמן עבר, ככה התחלתי לפתח אנטי לכל הפלסיטיקים שהיו הריהוט של החדר שלה. לא יכולתי כבר לחכות שהיא תסיים את גן החובה ותעלה לכיתה א'. כל כך רציתי כבר להעיף את כל כמויות הפלטיקים שהיו שם.
והזמן הזה היגיע (לא כל כך מהר). בחופש הגדול החלטנו על ריהוט מחדש בכל החדרים וכמובן על צביעת חדרי השינה מחדש. הפעם החלטתי צובעים את החדרים בצבעים. כל ילד והצבע שלו. (גם מהצבע הלבן שבו קיבלנו את הבית נמאס לי). חיטטתי את רגלי בין חנויות הרהיטים השונים עד שמצאתי את אשר מצא חן בעיני.
המחשבה שעמדה מאחורי העיצוב של החדר שלה, זה שהיא תוכל להשתמש בו גם בבגרותה, ולא נצטרך להחליף ריהוט כל כמה שנים (זה חינוך מהבית, שרהיט הוא לכל החיים). בחרתי שולחן פינתי גדול, לא כזה שנחתך באמצע, אלא משולש גדול ויפה ושיהיה מספיק מקום לספר פתוח, מחברת וכל האביזרים הנילווים להכנת שיעורי הבית, 6 מגירות שולחן בכל צד (בהנחה שהיא תגדל ותגיע לגיל הבגרות יהיה לה מקום לשים את כל כלי התשפורת שלה קרוב למראה) מראה גדולה בין השולחן לארון וארון קיר שמצוייד במדפים עם דלתות סגורות, 3 מדפים פתוחים גדולים, 5 מגירות גדולות שכרגע ייכנסו לשם המשחקים ועם הזמן, ישמשו גם לבגדים או דברים אחרים, את הארונית הפתוחה (6 מדפים)עם משחקי הקופסה השארתי גם.
עם חברתי לעבודה סגרתי שאני מעבירה אליה את כל הפלסטיקים של הילדה כולל משחקים שהילדה כבר לא נוגעת בהם. ביום שהבאתי לחברתי את כל הדברים הנ"ל, לא היו יותר שמחות מאיתנו, אני שהעפתי סוף סוף את כל הפלסטיקים, והיא על כמות הדברים שהיא קיבלה. (חברתי דתיה ומצויידת ב-6 ילדים). עם כל כמות המשחקים שהעברתי לה, מצאתי את עצמי תקועה עם עוד הרבה משחקים ודברים שטותיים שלילדה היה קשה להיפרד מהם. כמובן שהם מהר מאוד נכנסו לתוך מגירות הארון. ואני פשוט בלעתי את הרוק והמשכתי.
פעם בשנה הייתי מרוקנת את המגירות האלה לשטיח, ומבקשת מהילדה להיפטר מדברים שהיא משחקת איתם. כל זריקה כזאת היתה מלווה בטקס פרידה מאותו שמונץ' שהיא אגרה.
ברוך השם היום את המגירות האלה ממלאים צרכים לימודיים, עם המון המון המון ניירת וזבל שרק אלוהים יודע ומבין למה היא לא מעיפה. אז כמו שאמרתי קודם, החדר שלה הכי קטן בבית והכי עמוס, לנקות אותו לוקח לי הזמן שבו אני מנקה את 3 חדרי השינה שבבית. לנקות את החדר שלה זה אחר צהריים שלם, פרוייקט בפני עצמו. כמובן שהיא עומדת מהצד ומפקחת שאני לא זורקת לה כלום. בשבוע שעבר אמרתי לה שיש לה שבוע עד יום שישי, לסדר בעצמה את החדר שלה כולל מגירות, ומדפים ולזרוק דברים שהיא לא צריכה. אז אמרתי. זרקה 2 שקיות סופר עם ניירת שהיא לא צריכה.
ביום שישי בחוזרה מבית הספר אמרתי לה עכשיו אני ואת ביחד. עד שישי בערב מלאנו 10 שקיות סופר מלאות בשטויות, קופסאות נעליים ריקות, קופסאות שוקולד ליבר ריקות, צעצועי קופסא העברתי לחמותי (שתשמור לקטנה של גיסי כשהיא באה אליה), מעריב לילדים משנת 2005, מותק כל שנת 2007, וכמובן שעוד המון ניירות ושטויות שעבר עליהן הקלח.

בעלי שאל אותי מה זה?!!!! אמרתי לו אני עוד לא ממש נכנסתי לה למגירות, לא רוצה לחטט לה, לא רוצה לפלוש ממש לפרטיות שלה. לא סבלתי את זה בתור ילדה, ואני מתאפקת מאוד לא לעשות את זה לילדי. אבל מה שאני יכולה לעזור ולשכנע אותה לזרוק, אני משכנעת. וחוץ מזה אתה צריך להראות לילדים מה זה ביעור חמץ לקראת פסח, אם אתה לא תנקה ותזרוק איך הם ידעו מה זה ביעור חמץ?

עכשיו מחכה לי החדר של הילד, אבל שם יש הרבה פחות שטויות מאשר לה. חצי נחמה

נקיון פסח שמח לכולם