אין יותר למי להתקשר ולדרוש בשלומו.
אין יותר את מי לשאול מה לבשל לך השבוע.
אין יותר את מי להקפיץ כי יש נזילה בכיור, בשירותים, באמבטיה של הילדים, הילדים שוב
גרמו לרצועה של התריסים להקרע.
אין יותר למי לכבס.
ובעיקר אין יותר לאן ללכת אחרי העבודה, ולראות שהכל בסדר כשכלום לא היה בסדר ורק חיכינו
וגם הוא.
לפני שנה ידענו שזה חזר.
בהתחלה לא היו בטוחים, היו מלא בדיקות וגישושים, כשכבר היו בטוחים במה שמצאו
אמרו שאין סיכוי לרפא, אבל יש דרך להקל.
כשיחיה שאל אותי בתחילת השבוע כמה זמן שמתי את החיים שלי בצד, אמרתי כולל הכל
משהו כמו 7 חודשים. מתוכם 3 חודשים מטופלים בבית וכשקרסנו הוא הועבר להוספיס.
אמרו לנו חודשיים יש לו, מקסימים 3 חודשים. בדרך כלל הם לא חיים יותר מזה.
אלוהים שנא אותו, הכריח אותו לסבול 4 חודשים, עד שדרשנו מורפיום שגמר אותו סופית
וללא כאבים.
הוא כבר שבועיים באדמה אחרי שקבר 2 נשים, אחת מהן אמא שלי.
אבא יקר, רצית למות ביום שגילית שאתה לא יכול לעמוד על הרגליים, רצינו שייגמר לך הסבל,
גם אם זה יקרה במותך, וזה קרה. היתה תחושה של הקלה שאתה כבר לא סובל, אבל הכאב
שלנו לא מרפה.
שאלוהים ישמור אותך ותדע כמה שאתה חסר.
תהיה מנוחתך עדן ומי ייתן ובאמת תשכב על מקומך בשלום.
