התחלה חדשה

רוצה שאני תמיד אהיה מסומנת בשבילו.
בתחילת ההיכרות דרש שיהיה עלי סרט. בחר בצבע אדום.
לא מצאתי התפשרנו על שילוב של בורדו עם וורוד. קשור
על היד על הרגל איפה שאבחר אבל קשור תמיד. באחת הפעמים שאל אם אני אם תחתון חוטיני ואמרתי שכן, והוא ביקש שאגש לשרותים על מנת שאהפוך אותם, חוסר הנוחות שלי זה על מנת שאחשוב עליו ואדע שהוא שם בשבילי. באיזשהו
שלב הקשר התהמהם לו והסרט נשכח. נשאר בינינו מן קשר חצי ונילי.
לא יודעים לאן בכלל ואם יוביל לאן שהוא. 2 פגישות שהיו צריכות להתקיים
נדחו, החיים השוטפים של כל אחד מאיתנו לא הראה באופק שום סימן לפגישה.
המלחמה התחילה, והוא ביקש שאצע מהצפון ואגיע לכמה ימים למרכז. (הוא כבר ידאג למקום בשבילי עם הילדים). הקשר הפך להיות ונילי לחלוטין, אם הרבה דאגה מצידו, ודחיית הדאגה שלו ממני והלאה. (קריות זה לא בדיוק צפון).
בסופו של דבר למרכז הגעתי יום אחרי הפסקת אש. נפגשנו. נוסיתי, ושבוע אחרי זה
כבר התחלתי להסתמן בשבילו. זה התחיל מקשירת הפטמות עם חוטים ככה באמצע יום עבודה (את החזיה לא רציתי להוריד, אז זאת היתה ברירת מחדל).
בבית הלכתי עם אטבי כביסה על הפטמות (עדיין קשה לי לעבור יותר מרבע שעה איתם).
בשבוע אחד הודעתי לו שאי אפשר, אני במחזור. חשב חשב, מצא. תכיני חגורות למותניים, לירכיים מאטבי משרד. באותו היום הייתי עם ג'ינס. ותאמינו לי זה נכנס יופי בבשר. וכן כמובן הפטמות קשורות עם חוט. 4 שעות בעבודה עם האטבים, שנכנסים בכל פיסת בשר שנקראת בדרכם.
באחד הימים, ביקש שאסתובב עם חוט קשור בתחתונים בלילה כשאני הולכת לישון. הייתי עייפה ושכחתי בכלל את המטלה ועוד שכבתי עם בעלי באותו הלילה. בבוקר נזכרתי שלא עשיתי כלום ממה שהוא ביקש. ולפני שהוא יגלה לבד גיליתי לו.
אז עכשיו הייתי צריכה להכין שרשרת מהאטבים שנתפסת בצד אחד של התחתון, ונגמרת בצד השני של התחתון וכל האטבים אמורים להיות בין התחתון לכוס ולתחת. הכנתי שרשרת שלא תהיה כל כך הדוקה אבל זה לא עזר. 5 שעות הייתי עם עטבי המשרד, יושבת עליהם (זה עובר בתחת) משתדלת לא להדק יותר מידי את הרגלים, אבל שום דבר לא עומד בפניהם. הוא נתקעים בבשר אתה מנסה לשפר תנוחת ישיבה וזה נתקע לך במקום אחר. אחרי 5 שעות הורדתי אותם. אי אפשר לתאר את תחושת ההקלה, אבל גם אי אפשר לתאר את המשך היום, רק מהתחושה שהם השאירו שם ושזה מגרה כל כך בייחוד שהמכנס עוד לוחץ ולא נותן לשכוח מה היה שם.
ביקש שאני אביא חבלים לעבודה. שכחתי. התעצבן. עכשיו תעשי שרשרת שתקיף את כל בית החזה כולל השדיים, חגורת מותניים ותהיה יום שלם. הפעם זה באמת יום שלם תפס אותי מהבוקר ממש. הרגשתי כמו במחוך מברזל. כשהייתי מותחת את אזור הידיים, זה היה דוקר ולוחץ, ודווקא היום הזה לא זז. כל דקה נראתה כמו נצח. ב-5 דקות לשתיים הורדתי הכל. איזה אנחת רווחה יצאה לי בשירותים. אבל התחושה שהם משאירים אי אפשר אפילו לתאר אותה.
אני זוכרת בתחילת ההתקשרות איתו בשיחות הראשונות, שהוא ניסה להסביר לי את מהות הכאב, לא הצלחתי להבין. למה אי אפשר להנות בלי כאב. גם בחמישי האחרון שעמדתי שעתיים במטבח עם נעלי עקב ובישלתי והרגליים כאבו והציקו, ידעתי בכל הכאב שהוא שם.
אז עכשיו יש לי שרשרות של אטבים עבור:
המותניים
הירכיים
הכוס והתחת
וחזה
מחכות ומוכנות לפקודתו. שרק יגיד. לא אתווכח. התחושה של אחרי שווה הכל.