התחלה חדשה

כבר מיום שישי הם מחכים לערב יום כיפור. בדקו צמיגים, אוויר, מעצורים, שימנו את השרשראות, הפדלים, רוכבים נסיעת מבחן שהכל בסדר. עולים הביתה.
הם יודעים שהם יוכלו מאחר הצהריים של ערב יום כיפור להיות על האופניים מבלי שום פחד מרכב שיפגע בהם. הכביש הוא שלהם. רכב שיעבור ירגם. מנסה לישון קצת, אבל עכשיו זה שיא התיאומים הטלפוניים איפה נפגשים, עם מי נפגשים, מי עוד לא יודע, ובאיזה שעה. הילדה מתוחכמת יותר. פורום בי"ס עם כל הכיתה נפגשים ב-שש. הילד יותר מפותח אז זה רק בטלפון.
8 שנים אני גרה כאן. זאת השנה הראשונה שאני בבית. לא יורדת. תמיד ירדתי עם עגלה ותינוקת וילד על אופניים. יושבת על הספסלים עם כולם בגן המשחקים. הבעל לא יורד (הוא אף פעם לא היה ילד/איש של גני משחקים). כבר שנתיים שהילד הגדול לא צריך אותי, אבל אני יורדת בשביל הקטנה. כן גם ביום שלמחרת, בשרבים הכי גדולים שהיו, יורדת, הוא לא יורד הוא צם בשביל כולנו. מכבדת את זה ולא מתווכחת. (לפעמים פולניות מבינות גם אחרים).
היום היא קבעה לשעה 18.00 עם החברות. חברה אחת היגיע מאוחר ב-5 דקות והמנייאקים לא חיכו לה. ראיתי אותה מהחלון (מקומה 6 אפשר לחלוש על האזור) קוראת לה שתלך אליה לנקודת המפגש. אחרי מקלחת יוצאת למרפסת לשבת בשקט עם הספר. רואה ושומעת אותם נוסעים ממקום למקום. עוקבת אחריה. לא ממש שלמה עם עצמי שנשארתי בבית. כשהיא יצאה כבר היה חשוך. אבל כולם בעצם לבד.
הילד הגדול מגיע ב-19.20. רכב שעה וחצי מספיק לו. מחר יש לו עוד יום שלם של רכיבה. לא מעניין אותו ללכת למזרקה עם החבר'ה. יושבים על המרפסת ומדברים. אני והוא לבד, בלי שאף אחד יתפרץ לנו לאמצע הדיבור. שואלת איך הוא מרגיש עכשיו אחרי שכבר עבר חודש מאז תחילת הלימודים (עלה לחטיבת הביניים), ממשיכים לדבר על הא ועל דא. ומגיעים לנושאים הבאמת כואבים. כדורסל והתזמורת. הם מתנגשים. הוא רוצה את שניהם (ניחן בפרפקטיוניזים לא נורמלי). פוחד שיזרקו אותו משניהם. מנסה להסביר לו שניתן יהיה להסדיר את זה. הוא נותן לי את הסיבות למה הוא רוצה את הכדורסל, האחת כי באמת הוא אוהב את זה (מגיל 6 הוא השקיע את כולו בזה). ובסיבה השניה הדמעות עומדות לו בעיניים. הוא לא רוצה לפגוע בי ואני יודעת לאן הוא רוצה להגיע, ואני מסבירה לו שבגילי אני כבר יודעת לקבל את עצמי כמו שאני. יותר מידי אני לא אוכל להשתנות. כן הסיבה השניה היא שהוא לא רוצה להשמין. ואני אומרת לו שגם את אחותו אנחנו מאלצים אותה ללכת לשיחה, כדי לא להשמין. כי מטלויזיה ומחשב עם חטיפים יותר מידי דברים טובים לא יוצאים. מצליחה להרגיע אותו.
הקטנה עולה ב-21.00 כי בדיוק ירד להם גשם (טיפטף). מוצאת את עצמי בשיחת נשים איתה במרפסת. אף אחד לא מפריע. יושבות לנו ומלהגות לנו היא מספרת לי על אתר שפתחה בטיפו (אין לי שמץ של מושג, סומכת על בעלי שיעקוב אחרי העניין הזה) על זה שמחר הם קבעו באיזושהי שעה בבוקר. בשורה תחתונה היא אומרת לי חבל שלא היית למטה, כל החברים שלך היו שם ונותנת לי מספר שמות שבאמת מזמן לא ראיתי אותם. אבל בליבי יודעת שעדיף שלא הייתי שם. הייתי בבית ועליתי על כמה פוביות של הגדול, שמתקשה מאז ומתמיד לבטא רגשות, ואם זה התחיל עדיף להוציא כמה שיותר. מה שנקרא זמן איכות. דווקא בערב יום הכיפורים.
זהו מחר יום חופש אמיתי.