התחלה חדשה

אתמול ביקרנו אותך. 11 שנה שאת לא איתנו. זכית להכיר ולראות רק את 3 הבנים שנולדו במשפחה את הולדת הבנות של המשפחה פיספסת.
ההתכנסות של המשפחה באזכרה שלך זה מעין מפגש משפחתי/חברתי. אני מקבלת את הכבוד להדליק את נר הנשמה, בנך הבכוראומר קדיש, אבא מדבר עם אח שלו, חברה של אבא אחראית על סידור הפרחים על המצבה. הילדים מנקים את המצבה. שמים אבן והולכים. עוברים דרך סבתא קוראים מנקים, שמים אבן והולכים.
השנה זה היה כמעט התאריך שבו באמת נקברת. התאריך הלועזי. העברי זה תמיד יום אחרי יום כיפורים. תמיד ניסו להגיד לי שעצם העובדה שהלכת במוצאי יום כיפורים זה עושה
אותך לצדיקה. (מצאו למי למכור את הסיפור הזה). צחקנו הפעם עם דודה שתמיד אמרת
שאנו ייחוס. צאצאים לחצר של הבעל שם טוב. וזה דקדק לי את ה.. לא נעים לי להגיד את
זה פה. אף פעם לא אהבת כשדיברתי ככה.
עשיתי קצת חושבים עם מה יצאתי מהבית שלך. אז הרבה ממה שהשקעת בי וחשבת שזה חשוב שאשה תבוא ככה אל בעלה לא תופס בימינו אלו. הדבר הכי טוב שידעתי לעשות כשיצאתי מהבית שלך זה לשטוף כלים. עכשיו אני לא שוטפת כלים. אבא קנה לי מדיח כלים.
רצית שאני אהיה "בלבוסטה". את יודעת שזה היום נחשב לכמעט מחלה. את יודעת ששולחים היום נשים שמנקות כל היום לפסיכולוג? את יודעת שאפשר היום חצי מהדברים שהיית טורחת עליהם לקנות אותם. רצית שאני ארקום. למי יש זמן לשבת ולרקום ולספור את המשבצות של הצלבים? אחרי יום עבודה, ריצה לפיזור לחוגים, החזרה מחוגים, ועוד לשמור על בית מסודר יחסית.
כן הבית שלי לא נקי כמו שלך. הוא לא מוזיאון, גדלים בו 2 ילדים שחיים, באים אליהם חברים, משתוללים, ואין לי כל מיני פיגורות מחרסינה/קרמיקה על המדפים של הילדים. רק מהמחשבה אני מקבלת חום. לא מסוגלת לסבול אותם. לילדה יש כי היא רצתה אותם, קיבלה אותם במתנה ליום הולדת. עד גיל 6 הילדה ציירה ותלתה את הציורים שלה על הקיר. כל פעם שהיא הורידה ירד גם חלק מהטיח. נתתי לה 6 שנים להשתגע ולעשות מה שהיא רוצה, זה חדר של ילדים, לא לתצוגה של מוזיאון או בית מרקחת. בכיתה א' היא קיבלה ריהוט חדש, והבינה שהיא לא יכולה להמשיך לתלות על הקיר. קניתי לה לוח שעם שהיא תוכל לתלות שם כל מה שהיא יוצרת.
ולא אמא, אין לי כינים בבית כמו שחזית שיהיה. הקרציות אכלו אותם.
ואני מנקה חלונות רק פעם בשנה. וגם זה יותר מידי. וכמו שתמיד אמרת: "אפשר יהיה לגדל אצלך תפוחי אדמה". נכון. זה מחוץ לבית הליכלוך שעל החלונות. הם לא מפריעים לי. השנה גם את זה לא יצא לי. למה? כי בתקופה שאני מנקה חלונות הייתי בהולנד, ואחרי זה התחילה המלחמה. אז זה לא כל כך חשוב שאני אחרף נפשי.
לא מסוגלת להשתעבד לטלויזיה כמוך. מנסה לעשות עם הזמן שלי משהו קצת יותר מאשר לשבת לסרוג/לרקום ולנהל את כל העולם מהמקום שלי על הספה.
גם שנת הצהריים שלי היא לא טאבו. לפעמים לוקח לי כל השבוע עד שאני מגיעה לישון צהריים כמו שצריך ואז זה רק ביום שישי. אין לי שקט מוחלט בצהריים כמו שאת דרשת. מתקשרים לילדים, הילדים מתקשרים, רבים בינם לבין עצמם, מעירים אותי לעזרה. ואת לא תאמיני. אני לא מרימה יד ולא הורגת אף ילד אחד עם מכות של חגורה. עד היום אני לא מצליחה לקלוט את זה. הייתי בת 6 או 7 ובגלל שעשיתי רעש בצהריים את קמת, תפסת את החגורה ופשוט הצלפת לאן שהתחשק לך. לא חשבת שממכה אחת אני אבין את גדול הטעות שעשיתי. 5 דקות תמימות לא הפסקת עד שבא אח שלי והבריח אותי מהבית. חכינו כל שעות אחה"צ ושעות הערב המוקדמות מחוץ לבית שאבא יחזור מהעבודה. אח שלי ידע להתמודד עם המכות שלך אני לא. מאז לא הרמת עלי אפילו פעם אחת יד. לא יודעת מה היה בינך לבין אבא, עד היום אף אחד לא רוצה להגיד לי מה היה ומה אבא עשה. אבל יותר יד עלי את לא הרמת.
לפני קמה שבועות פגשתי את ל.ק. שכנת ילדות שלי. הגענו למסקנה משותפת שהישיבה של האמהות שלנו כולל את בבית דפקה לכן את השכל. מרוב שהייתן עסוקות באיך להספיק הכל מ-8 בבוקר שהילדים הלכו עד הצהריים, כאילו היום נגמר ב-1 בצהריים, עוד הייתן רבות על מיני שטויות בינכן, כשלנו כיום כמבוגרות אין בכלל זמן לנשום. לא כל שכן לריב עם שכנים.
את הבישול אמא למדתי מהספרים. ומה שמצחיק זה שאת נחשבת לבשלנית הטובה. לא דאגת להעביר לי כהוא זה מהנסיון שרכשת. בהתחלה עוד ניסיתי. אחרי זה הבנתי שבשביל להמשיך לחיות נורמלי, אני חייבת להפסיק עם הנסיון להיות את.
הדבר היחיד שלקחתי ממך זה שאני יודעת לסרוג את כל המפות והמפיות למינהן, אבל אם אני לא מעמלנת אותן אחרי כביסה אני לא יכולה לשים אותן אל השולחן. אז יש לי מדף שלם בארון של 2 דלתות עם מפות ומפיות שמחכות לזמן שאתפנה אליהן. אולי החורף הזה.
יש הרבה אנשים אמא שמתגעגעים אלייך. הכי כואב לי שאני לא בינהן. אני יודעת שאם היית ממשיכה לחיות, היית ממשיכה עם המנטרה שלך, שמותר לך כאמי להמשיך לרדות בי, לבקר כל מה שאני עושה, גם אם לא התייעצתי איתך. להגיד לי איך נכון לסדר את הבית, ואם הוא לא מסודר כמו שאת רוצה אז פשוט לקום ולסדר אותו. ואחרי זה להתלונן למה אני צועקת עלייך.לבקר את הטעם שלי ו"איך יצאה לך בת כזו". את יודעת שאני ובתי בשני טעמים שונים. היא כל מה שרואה מנצנץ זה עליה. ואני לא מסוגלת. והיא לובשת דברים מנצנצים כי זה הטעם שלה כרגע. (ולא היא לא נראית כמו הקווקזים והגרוזינים). לא ידעת מתי להפסיק להגיד לי מה לעשות, חשבת שלעד עד בוא הבעל המיוחל תוכלי לשמור אותי ליד השמלה שלך. השנתיים של הצבא שהיו רחוקות מהבית לימדו אותי שאני אוכל להמשיך גם הלאה לא להיות קרובה אלייך. והשנה שהייתי בשכירות עם שותף ולא שותפה(וכמעט גמרה לך עם החיים. בושה הבת יצאה מהבית ללא חתן. ההשוואה לזונה לא היתה רחוקה) היתה השנה הטובה ביותר בחיי. השחרור ממך.
אמא הלכת בגיל 60. שיחקת עם החיים שלך משחק לא נכון ולא בריא תרתי משמע. הכעסים עלייך מזמן התפוגגו. ונשארו רק הרחמים, שלא השכלת לחיות חיים בריאים וטובים יותר. זה היה בידיים שלך.