התחלה חדשה

סיימתי עכשיו לקרוא את הבלוג של עינבר. קראתי את הפוסטים האלה בעבר בפורומים
שבהם היא פרסמה את הדברים. הייתי בתחילת דרכי פה וזה די הפחיד אותי. שאלתי
את אדונילי מה קורה פה והוא פשוט אמר לי להניח לדברים. יש הרבה נפילות וצריכים
הרבה סבלנות כדי לעלות על הגל הנכון. הרבה ממה שהוא ניסה להגיד, ללמד, להנחות
לא התקבלו אצלי תמיד כמובנות מאיליו. תמיד היו (ועדיין) מיליון שאלות והסתייגויות. עד
המשפט טוב תעשי תתקשרי ותדווחי. ולמה אני מספרת לכם את זה? כי:

באחת הפעמים ההתחלתיות שהתקשרתי אליו לנייד התחלתי את ההודעה במזכירה ב: "היי זו אני". איכשהו זה נשמע לו כמו "אדוני" מה שנשמע ונראה לו מאוד מוזר שלא קיבלתי אישור על כך. הטון בקולו היה כועס והשאלה היתה איך קראת לי? אמרתי לו שלא קראתי לו (למרות שידעתי כבר את שמו האמיתי, משום מה עד היום עוד לא קראתי לו בשמו) ואז בקול רך יותר הוא שאל אז מה אמרת? ולמה אני מספרת לכם את זה? כי:

עד שלא נפגשנו (שזה לקח משהו כמו 5 חודשים) לא ממש היתה משמעות לכל ההתקשרות הזאת, למרות שרצינו זה לא יצא. אבל בכל התקופה הזאת כן דיברנו על כל מיני דברים גם כל אחד על הזוגיות שלו, מה כן ומה לא, ילדים, תחביבים וגם כל מיני שאלות שלא תמיד הצלחתי להבין ממה שכתבו פה. גם דברים שלא נראו לי בהתחלה התחילו לקבל לגטימציה בראש שזה אפשרי וזה בסדר (מה שלא נראה לי לפני 20 ו-10 שנים נראה עכשיו כאפשרי ולא יקרה כלום). בנסיעה ברכב (ולא החזקתי צרור מפתחות ביד) הבנתי מהר שהמילה "לא" היא מחוץ לתחום שלי. וכשאני אומרת כן, זה צריך להיות עם עוד משהו. וכשהוא שאל כן מה? עוד צחקתי ואמרתי לו שעד שאני לא אשמע במפורש את האישור אני לא מתכוונת לתת לו את העונג להחטיף לי סטירה על אי האישור. בשיחת טלפון מאוחרת יותר הוא סיפר לידידה שלו מה היה, והיא שאלה אותו "איך היא קוראת לך?" ועדיין התעקשתי שאני לא אקרא בשם עד שאני לא אשמע במפורש שמותר לי כבר. ולמה אני מספרת לכם את זה? כי:
כשחזרתי בסוף שבוע אחרי הפגישה כבר אושר לי לקרוא לו "אדון" ולקח לי עוד שבועיים אחרי לקבל את האישור הסופי לקרוא לו "אדוני". את "אדוני" הפכתי לאדונילי וכמעט בכל סיפור עליו אני משתמשת במילה זו. אלא מה, כשאנחנו מדברים בטלפון המילה אדוני לא נמצאת בככל בטקסט שלי. בשבוע שעבר נדרשתי במלוא תוקף תפקידו ומקומו להתחיל כל משפט ב"אדוני" ולסיים כל משפט ב"אדוני". אני כבר לא צריכה ממש להתחנן ולהתרפס ולפחד על מנת שאוכל להשמיע באוזניו את המילה "אדוני". זה משהו שהוא כבר חלק ממני ששיך אליו. ולמה אני מספרת לכם את זה? כי:
המסקנה שלי מכל זה שהאיטיות והסבלנות לפעמים משתלמת. שומעים על משהו, זה נראה בסדר אבל מפחיד. צריכים עוד קצת זמן על מנת ללעוס ולעכל. על מנת שכשזה יבוא לכלל ביצוע על הצד הטוב ביותר (לפחות להשתדל).

ולכל המתחילות שפה אל תרצו כל כך מהר על מנת שלא תכוו שלא לצורך. לכו לאט עם הראש שלכן ומי שירצה אותכן, ידאג לבשל אותכן בישול ארוך עד שתהיו מוכנות. שנאמר: "החיפזון מהשטן".