התחלה חדשה

היום חגגנו 15 שנות נישואין. 16 שנות היכרות. טוב פחות 15 שנים ו-10 חודשים להיכרות ביננו. ולא לא הייתי בהיריון, ואני לא דתיה, פשוט אחרי שקלטתי שהבן אדם מחזר אחרי שבועיים וכל ה-200 עובדים בחברה יודעים ושמים לב שהבחור מחזר אחרי, התפניתי לשאול את עצמי הייתכן??? כמה מפגרת אני יכולה להיות.
התחלנו את החברות/זוגיות שלנו בתחילת 1991, עם פרוץ מלחמת המפרץ ה-1. היינו באמצע ההתמזמזות כשהתחילו הטילים ליפול באזור מפרץ חיפה. פדיחה לא נורמאלית (גרתי אז אצל ההורים). הוא היה הגבר הראשון שישנתי איתו בחדר אחד בבית של הורי. הודעתי לאמי ז"ל שהוא לא יישן בחדר האטום, כי הוא יכול להחנק. עשתה פרצוף ואמרה "את דעתי את יודעת בנושא". יודעת גם יודעת אבל מספיק. הבת שלך לא בתולה תקלטי את זה כבר. אם זה אצלך בבית או לא, אני כבר מזדיינת עם קבלות.

מנסה לסכם מה עשינו ביחד ב-15 השנים האלה מה הספקנו ומה עוד עתידים לעבור.
אז עשינו והספקנו:
2 דירות החלפנו.
2 משכנתאות לקחנו (עוד 5 שנים ומסיימים משכנתא אחת)
4 רכבים החלפנו
2 ילדים עשינו. 1 מתכונן כבר לבר-מצוה.
רבנו, רבים ונריב עוד המון.
2 מלחמות עברנו בהצלחה ביחד עם תמיכה מורלית/נפשית אחד בשניה.

דברים עתידים לעשיה משותפת:
להמשיך להחליף מקומות עבודה. ולקוות למצוא סוף סוף את המקום שלנו.
להחליף בית. לעבור לבית צמוד קרקע. לא לגור יותר בבניין עם שכנים.
האופציה לעבור לאזור הצפון, התחלף עם המחשבה של שנינו ביחד (לשם שינוי) שאם לעבור, אז לעבור יותר דרומה. ואני פוחדת על ההשתלבות של הילדים בחברה חדשה.
לרכוש 2 מכוניות. ולהפסיק את חלוקת המכונית עפ"י הצורך של הסעת הילדים לחוגים.

אני חיה עם עצמי לאחרונה בריב מתמיד, על מה שאני עושה לעצמי ולנו. ולמה בכלל הגעתי למצב שהלכתי לחפש את עצמי במקומות אחרים. מתחבטת עם זה כבר שנה ולא מוצאת מנוח לעצמי. מקווה מאוד שלא להחשף ושלא יגלה את התרמית. לא נעים לי ממנו רק בגלל שאני יודעת שהוא לא כזה. זה לא מגיע לו שאעשה לו דבר כזה. אבל משהו בוער בי מבפנים. משהו שאני לא יודעת אפילו לתרגם אותו. אולי החיפוש של משהו שהוא לא קיים בעצם אצל אף אחד ובעצם מצאתי לי את היחיד שלי.