התחלה חדשה

אני נחשבת לאמא פולניה. צוחקים עלי נורא בעבודה. קשה לי עדיין לשחרר אותם מהמכנסיים שלי. אבל כשהם לא לידי, ומישהו אחר לקח עליהם אחריות אני מרגישה משוחררת.
לפעמים אני לוקחת את השחרור שלי מהם עצמאית. קובעת לי שאני הולכת בלעדיהם. כן יש לי דברים שאני רוצה לחוות ואני יודעת שהם יסבלו אם הם יהיו איתי. אז אני פשוט מוותרת מראש על הרעיון שהם יהיו לידי. אבל אז יש בעיה. התחתנתי עם בעל פולניה. כן זו לא טעות כתיב. בפרוש בעל פולניה. האופי שלו הוא כמו של אמא פולניה.
אם יש לי איזה שהם רגשות אשם שאני מפקירה אותם, אבל בכל זאת עושה את מה שאני עושה, הוא מזכיר לי עוד יותר עד כמה אני לא בסדר. לא מספיק מה שיש לי לבד. הוא מה שנקרא ה"תוספות". אם הוא היה בעל פולני זה היה בסדר, לא מריח, לא מרגיש, שקט ולא מציק. אבל בעל פולניה, הרגשות האמאיהיים שלך כפולים.
הילדים גדלו, וכבר לא כל כך בא להם על כל הטיולים שאנחנו מציאים להם בחיק הטבע. כן כבר 10 שנים יש לנו את המנוי של מטמון. משתמשים בו המון. נמאס להם. המחשב והטלויזיה בראש ובראשונה. ולי נמאס לריב איתם אז אני כבר לא כל כך תומכת ביציאות לטיולים. רק עם זה בא מהם. ואני יודעת שעוד מעט יגיע השלב שהם רק יחכו שנצא. ויהיה להם בית פנוי. (משתדלת לא לחשוב בנושא הזה לגמרי).
והוא כל כך משפחתי. עדיין רוצה יציאה משותפת שלנו עם הילדים לכל יום הולדת, יום נישואין, יום אירוסין, ט"ו באב. נראה לי שהוא פוחד מהיום שהם באמת יגידו לו להתראות, יזכרו בו רק בשביל כסף. הוא עדיין רוצה לחוות אותם. בזמן שאני כותבת את זה אני חושבת שאולי בגלל שעות העבודה הרבות שהוא עובד, מה שנשאר לו לחוות מהם זה באמת את השבתות והחגים.
קשה לו עם זה שאנחנו יוצאים בערב, וכבר לא לוקחים ביביסיטר. הילד מספיק גדול כדי לשמור על שניהם. משהו לא שקט אצלו שהילדים לבד. ואני מזכירה לו שבגיל של הילד אני כבר עשיתי המון ביביסיטר. זה היה המימון שלי ל-7 פעמים בשבוע הרקדות. הוא מבין שזה מגוחך שניקח ביביסיטר, אבל הוא עדיין לא הפנים את זה שהילדים גדלו, ואנחנו פחות ופחות מעניינים אותם.
מעניין עוד כמה זה זה ייקח לו.