התחלה חדשה

ביום חמישי האחרון הייתי במופע הנעילה של פסטיבל כרמיאל.
יצאתי בגלל השכנה מאוחר ממה שתכננתי, נתקענו בפקקים שלפני העיר.
היגענו מאוחר לאמפי, שהיה גדוש באנשים (יותר מבטקס הפתיחה), לא היה
מקום לשבת כמעט בכל מקום. הישיבה באמפי זה או על כסאות ים, או על הדשא.
וזה יוצר בעיה כי אם התיישבת לפני אנשים שיושבים על הדשא 99% שתסתיר להם.
אבל מה לעשות, צריכים לשבת. ואז אתה יושב, ואומרים לך סליחה אתה מסתיר, ואתה אומר כן אבל גם זה שלפני מסתיר לי כי הוא יושב על כסא גבוה יותר. ויש את המשפטים
אבל אנחנו באנו לפני חצי שעה לתפוס מקום שלא יסתירו לנו. רבאק אנשים, נראה לכם שמישהו ייתן לפיסת דשא להשאר ריקה כשאין מקום בשום מקום. ואז מתחילים לבקש מאלה שיושבים קדימה עם הכיסאות הגבוהים שיזזו (לאן?????!!!!!!). הדשא הענק של האמפי היה בליל של אנשים, לא ראית פיסת דשא. גם האספלט שמסביב היה מלא אנשים.
ואז פתאום מתחיל הקרב, אני כרמיאלי אני תושב המקום, טוב גם אני תושב המקום ואתה מסתיר לי. כרמיאלי בדם זה בכלל תופעה. הוא בדרך כלל לא אוהב את העיר שלו אלא פשוט סוגד לה. כרמיאל כעיר היתה צריכה את התיירות הזו של הפסטיבל לאחר המלחמה, אבל הכרמיאלים עצמם מרגישים שפולשים להם לעיר. הם לא מתרגשים מהשמחה הכללית. קלקלו להם את העיר, ליכלכו אותה, ויש בה רעש עד 06.00 בבוקר.
הדבר היחיד שמשמח אותם זה שהם לא צריכים לצאת מהעיר לראות מופעים, אלא זה בעיר וזה כאן. זה הדבר היחיד שבסדר.
בסוף המופע ביציאה, היינו בתוך המוני אנשים, הרגשתי מחנק, אבל לא היו דחיפות וכאלה. יצאנו לכביש הראשי, וראינו שאנחנו נמצאים בתוך נחיל ענק של אנשים וכולם הולכים לאותו כיוון. או לרכבים, או למגרשי הטניס ולהרקדות השונות. אתה הולך ופתאום אתה קולט שאתה בעצם חלק מנחיל האנשים הזה. הפעם האחרונה שהייתי בכזה נחיל היה במופע של ישראכרט לפני שנה. הגענו כאמור בדקה ה-90 כל הדשא מלא בפארק הירקון, והלכנו לגדר שהפרידה בין העם לבין הטריבונות של ה-VIP אני לא זוכרת איך אבל פתאום נחיל של אנשים פרץ את הגדר הזאת, וכולם רצו לטריבונות, הרגשתי שהולך לקרות פה מה שקרה בפסטיבל ערד. בעלי סחב אותי החוצה מהנחיל הזה והלכנו לנו לאיטנו בצד. פתאום ראינו שיש עוד טריבונות, ועלינו לנו כשכל עם ישראל מטפס אחד על השני בטריבונה אחת.
כשיצאנו משם לרכבת כמות האנשים שבאו להכנס בבת אחת לתחנה, השאירה את הבודק הבטחוני בחוסר יכולת תפקודית, והוא פשוט וויתר עליה. התורים לכרטיסים לרכבת היו עד השמיים. וכשעמדנו על הרציף לא הבנתי בדיוק איך כל האנשים האלה הולכים להכנס לקרונות. האם הרכבת תוכל להכיל את כולם. (זאת היתה רכבת לילה אחרונה לכיוון נהריה).
מה שאני יכולה להגיד על עצמי זה שאני לא אוהבת לראות כזה נחיל של אנשים, משום מה תמיד יש לי הרגשה שעלול לקרות משהו, ועוד יותר לא אוהבת להיות חלק מהנחיל הזה למרות שלפעמים זה קורה. לי