מסיימת כרגיל את העבודה. מתרוממת מהכסא ומרגישה ששוב לעזאזל ישבתי יותר מידי. לא קמתי. לא הלכתי. נסיון בלהספיק את העבודה. בשכמות הכתפיים והצוואר תפוסים. העיניים מתחננות לאור יום, או לפחות ממה שנשאר ממנו.
קופצת לסידורים בבנק ומשם נוסעת הביתה דרך הים. במקביל לכביש הים. מגיע לחניה יוצאת והולכת לטיילת לנשום אויר. לראות מרחבים פתוחים. הגאות עדיין לא בשיאה ב-17.30 אבל רצועת החוף קטנה מאוד בגללה.
נושאת עיניים לאופק, כמה אוניות עוגנות שם, מחכות להכנס לנמל לפריקה. מעליהן כאין ציור ענני נוצה משוכים במכחול צבעים של תכול ורוד ולבן. מתחילה ללכת על החוף קרוב לגלים, לאיטי, יודעת שאין אף אחד שמחכה לי בבית. אין לאן למהר. נגמרו השנים שרצתי הביתה כי צריך לשחרר את ההורים, ולהתחיל מערך הסעות לחוגים.
הזמן הוא שלי עד השעה 19.00.
נושמת את הריח הנקי של הים. שומעת שוב את רחש הגלים. נכנסת לרכב וחוזרת להמולה העירונית.
