התחלה חדשה

נכנסתי לפה אחרי יותר מ-12 שעות שלא הייתי פה.
הייתי בבר מצווה של האחיין שלי.
התחלתי להכנס לבלוגים השונים, וכולם מזכירים את התאריך הזה.
ביום ה' ברוב בתי הספר בקריה היתה עצרת לזכרו של רבין ז"ל.
הקטנה שלי בכלל לא הכירה ולא ידעה.
הגדול היה בן שנתיים

הרצח שלו היה לי קשה. הייתי בתקופה הכי כואבת בחיים שלי.
ביום שישי ה-3.11.1995 הייתי בבוקר באזכרה של אימי. גילוי
מצבה. בצהריים גיסי התקשר להודיע לנו שנולד להם ילד. הייתי
שמחה מאוד. אחרי תקופה קשה עם אימי ועצב קשה שהיה לי
קבלת אחיין חדש הייתה שמחה אמיתית שלי ושל בעלי שהיה
איתי לאורך כל התקופה הזאת. אחרי בילוי בוקר בבית החולים
אצל גיסי וגיסתי והכרת האחיין החדש שלנו, חזרנו הביתה והיתה
שבת רגילה. אני עוד זוכרת את עצמי יושבת בספה בסלון, סורגת
להנאתי עוד אחת מהמפות וחושבת איך אני חוגגת לילדי יום הולדת
שנתיים למחרת. כן ה-5.11.1995 ילדי חגג שנתיים. ברקע מתחילות
לרוץ הכתוביות שעוד מעט יהיו עדכוני חדשות. השעה 22.00 מה כבר
יכול להשתנות. ואז היגיע ההודעה. בכיתי. עד היום אני לא יודעת למה
אני רק יודעת שזה היה התאריך הכי קשה לי. לקבל עצב קשה, עם
שמחה גדולה, ובערב עוד עצב. ולמה??
כל השבוע במעון של הילד ובמיוחד ביום ההלוויה שלו היו נרות נשמה.
לך תסביר לילד בן שנתיים מה בדיוק רוצים ממנו. מי זה היה יצחק רבין
מה זה בדיוק רצח פוליטי. ולמה זה כל כך עצוב, כשזה לא בן משפחה
שלך ("אבל אמא זאת לא אמא שלך. זאת לא סבתא ולא סבא" סתם איש).

בעבודה ביקשנו לצאת מוקדם ללכת לראות את הלוויה בטלויזיה. מנהל המפעל
עיקם את הפרצוף אבל לא היתה לו ברירה (הוא ימני חזק). עשינו וייברח בשעה
14.30. הלכתי אחרי הלוויה להוציא את הילד מהמעון, הוא כבר זיהה את העיניים
האדומות. ועדיין טען שזה לא קשור אלי. למה להתרגש כל כך.

עד היום אני רואה את התקופה הזאת כתקופה הכי מחורבנת בחיי. שום דבר לא
הסתדר לי באותה התקופה.