התחלה חדשה

אחרי חודשיים שלמים שבני למד אצל הרב
חודש אחד של וויכוחים בבית איפה ואיך חוגגים
שבועיים שלמים של חיפוש מקום לארוע קטן ואינטימי
ההתחבטות בין רצוני לרצונו, והבן באמצע שלא רוצה
בעצם כלום, חוץ מבית כנסת, אפילו צלם לא אישר
לנו להביא.
בשבוע השלישי סגרתי מקום. הבעל הפעם לא התווכח
הוא ראה שאני לא יכולה להרים טלפון ולסגור על המקום
שהוא רצה. הוא רק שאל אם אני סגורה עם עצמי ואמרתי שכן.
יומיים של טלפונים לכל המשפחה, החברים והחברות הקרובים.
ארוע מצומצם ביותר, רק המשפחה זה 55 איש. ואנחנו עוד
משפחה ממוצא אשכנזי לא רחבה.
שבוע וחצי אחרי המרוץ אחרי בגדים ונעליים לכולם. ובסוף כולם
מסודרים.
מילידי שלחה לי את 13 המתנות, דבר שהקסים את כולם. אף אחד
לא ידע ולא חשב שמוחבא אצלי עומק כזה של דברים. איזה מזל שיש
אינטרנט בעולם. הילד ניגן 3 קטעים. הבעל בירך, אני קראתי, קראתי
גם מה שהילדה כתבה, וחטפה פחד במה ובקשה ממני להקריא.
בית הכנסת למחרת היה שיא הארוע. כמי שבאה מבית חילוני, אני יכולה
להעיד ששום ארוע, לא עולה על הטקס של בית הכנסת. העליה לתורה
של הבן, הקריאה שלו, השמחה שמסביב. אין כמו העליה לתורה. מה גם
שזה ייכרת היטב אצל הילד. המתנה הראשונה שהיה ב-13 המתנות זה
ספר הספרים ועץ החיים. זה על מנת שהילד ידע שהוא בא מהעם היהודי,
ולמרות שרובינו כיום חילוניים, העליה לתורה ומחדדת בילד את יהדותו.

אחרי ביה"כ באו כולם אלינו לצהריים, הלכו ב-18.30, ואנחנו התחלנו לנקות ולהחזיר את
הבית לקדמותו.
שבוע שלם של ריצות דאגות ולחצים די גמרו אותי. יצאתי מהסופשבוע מרוצה אך עייפה
בטירוף. עייפה פיסית/נפשית, חוסר רצון לכלום גם לא בעבודה. והחלטתי שהיגיע הזמן
לקחת חופש רק לעצמי. אני פה לבד בבית, כולם הלכו. שקט לי באוזניים ובראש, הרוח
נושבת פה חזק, אז כל החלונות סגורים. לא שומעת גם את רחשי החוץ.
יש לי 4 שעות להיות עם עצמי לפני שהילדים חוזרים, לא יודעת אם להתחיל עם נקיון הבית או עם ארונות הבגדים של הילדים. בתקופות המעבר שלא יודעים מה ללבוש, הם מבלגנים את הבגדים של החורף והקיץ. זה הזמן שאני פותחת דלת ארון אחד שלהם וחוטפת את החלסטרה.

זהו מתנתקת והולכת להתחיל עם משהו.