התחלה חדשה

אתמול כשהתחלתי להכנס לכל מיני בלוגים, ב-80% מהבלוגים הכתובים ע"י נשים הנושא המרכזי היה על האנס בני סלע. הרוב נשים שדואגות לבנות העשרה שלהן שאמורות לצאת לבילוי יום שישי המאוחר.
אלוהים יודע כמה ליבי הדואג היה איתכן ולא מהקטע האימהי(למרות שיש לי בת שעדיין לא יוצאת לבלות לבד ובלי ליווי. ובן שעדיין אנחנו מביאים ומחזירים, ונפגשים עדיין בבתים) כמו מהקטע של ילדה בת 15 שחוותה תקיפה. זה משהו שאם אתה לא מספיק חזק גם אלוהים לא יוכל לעזור לך לצאת מזה. ולא משנה כמה טיפולים תעבור, וכמה עזרה נשית תקבל כדי לחזור לעמוד על הרגליים.
הייתי כפסע אחד בין החיים למוות, הכל היה שם חוץ מאונס. אולי אחרי שהייתי הופכת לגוויה הוא היה אונס אותי. אבל האויר נגמר וראיתי את סבתי מושיטה לי יש לשלום, "ברוכה הבאה אלינו לפה". שכנה ששמעה את צעקותי, ירדה למטה ובבת אחת האויר חזר לראותי ולגרוני.
הצלחתי לשרוד את גיל ההתבגרות מאחר והחלטתי להמשיך את החיים למרות מה שקרה (הבתולים נשארו במקום, שום דבר לא קרה) ולא לרדת היגון שאולה, וחלק לא מבוטל בהצלחה שלי להמשיך את החיים שאחרי הוא החברים שהקיפו אותי עם הוודא סיפור התקיפה. אם לפני התקיפה התהלכתי במחשבה שלי זה לא יקרה, מאז התקיפה לקחתי לי את המנטרה שלא כל יום פורים.
במשך שנים לא יכולתי לרדת באותה תחנת אוטובוס, שנים הלכתי בלילה עם הראש אחורה, רק ב-15 השנים האחרונות הפסקתי משום מה עם זה. הלכתי לצבא, שרתתי במקום עם 95% גברים, התחתנתי והבאתי ילדים לעולם. הנושא כמעט ולא עולה בבית ביני לבין בעלי למרות שהוא יודע מזה. אם אני צריכה לדבר על זה, זה רק עם אחי.
הפחד שלי זה הרגע שהם יעזבו לי את המכנסיים. שלא תהיה לי כבר שליטה על היציאות לבילויים שלהם. הנוער של היום מתחיל לבלות בשעה שאני הולכת לישון ב-24.00. מה קרה? לא מכירים את השעות שקודמות לשעה 24.00? עד היום הצלחתי לתפקד כאם ללא שמשהו יעיב על גידולם ממה שקרה לי. הילדים אפילו לא יודעים, ואני לא מתכוונת לספר את זה.
לא הייתי רוצה שאף אחת תחווה את הסיוט הזה. ובוודאי לא נערות צעירות וליבי ליבי על נשות/אמהות הכלוב.
חזקו ואמצו עמדו על שלכן הן לא תמיד מבינות. אבל אתן כן.