קבענו שלושתינו השבוע להפגש. קיוויתי שלא יקרה אצלי כלום ושלא נדחה את הפגישה הזאת עוד פעם. תחינות ותפילות רבות לאלוהים מיום א' ומצאתי את עצמי מתחפפת מהעבודה ב-10.00 בבוקר לקורת רוחם של מעסיקי בדרך לפגישה עם אדונילי ומילידי.
אדונילי דאג לשאול לשלום הפרפרים שבבטני, כן הוא יודע שלקראת כל מפגש כזה הבטן מתחילה להתהפך לי. אלוהים יודע איך שרציתי כבר לעוף מהעבודה.
עם הגעתי לתחנת הרכבת הרגשתי כמו במילים של שיר השיכור:
הדרך נראית לי כל כך ארוכה,
הכביש מתפתל ובורח.
אני מתנועע ואת רחוקה -
קרוב לי יותר הירח.
ישבתי ברכבת בידיעה שמחכה לי עוד שעה ורבע עד שאפגש עם שניהם. השעה ורבע הזאת נראו כנצח נצחים. בסוף זה היה רק שעה וחמישה, נפגשנו שתי תחנות קודם.
כדי שהזמן יעבור לי יותר טוב ברכבת קיבלתי משימה, להתלבש על מישהו צעיר ולהציק לו.
אז בהתחלה נרדמתי לו על הכתף, והוא העיר אותי. אחרי שהוא העיר אותי, התחלתי בכאילו לסדר את החזיה, והמפרקים שלי עפו ונתקעו בו בכל מקום. אחרי שגמרתי לסדר את החזיה, רציתי לשבת רגל על רגל, אז גם בעיטות בלי כוונה התחילו לעוף.
אין ספק שזה עזר להוריד חלק מהמתח, אבל עדיין כשנפגשתי איתם הייתי במצב של סיר לחץ.
מילידי ואני עשינו הכרות קצרה, ונסענו לנו שלושתינו מאושרים ועליזים למחוז חפצינו (לסטודיו ביפו של ראש שבט - מקום מקסים, פרטים בהמשך). כל הדרך לא הפסקתי לדבר ולצחוק מחפה על הלחץ הנפשי שהייתי בו.
היגענו למחוז חפצינו שמחים ועליזים.
וההמשך יבוא בפרק ב'.
לפני 17 שנים. 6 בדצמבר 2006 בשעה 21:15
