התחלה חדשה

לאחר הכרות קצרה בסטודיו עם ראש השבט ומבט אחד על פני 2 חדרי הסטודיו שבו היינו אמורים לבלות כמה שעות ונסיון להרגיע את פעימות הלב המואצות שלי, אדוני התחיל עם משחקי ספנקים קטנים, בעוד אני מנסה לראות ולחפש איפה המפתח של הדלת (למקרה של צורך בהמלטות). מילידי הוציאה את השוט זנבות שלה ותוך כדי דיבור סתמי בינינו, היא הצליפה בי, (בעודי עדיין עם בגדי) נתתי צעקה, ואמרתי לה שזה כאב, עד היום אני בטוחה שנבהלתי יותר מרעש השריקה של השוט מאשר הצלפה שנחתה עלי.

אני לא מצליחה להתגבר על הלחץ שלי, אדוני מושיב אותי על הרצפה בחדר השינה שנמצא ביחד עם המטבחון והפינת אוכל, מצווה להוריד את החולצה, ואחריהם את המכנסיים, אדוני שם לי את הקולר שרכש עבורי ומביא מהחדר השני (בחדר השני מצויים מתקני קשירה, תליה, כלוב, שוטים למינהם, ועוד מיני שלא התנסיתי בהם) שרשרת הולכה המתחברת אל הקולר. אדוני מצווה עלי לעבור לעמידה על 4 וללכת אחריו לחדר השני. זה די מצחיק אותי כל הסיצואציה הזאת. באמצע אני עוצרת ואדוני מושך את החבל, מה שלא משאיר בידי ברירה אלא להמשיך ללכת (בפעם הראשונה אני מרגישה מה שכלב מרגיש כשמושכים אותו בקולר). בחדר השני הוא מכניס אותי לכלוב. והולך לאכול ארוחת צהריים עם מילידי. במהלך ה-10 דקות שהם אכלו הוא נכנס אליי כמעט כל דקה שניים, לברר אם אני בסדר. קצת להציק אבל בעיקר לעודד. במהלך הזמן ששהיתי בכלוב ניסיתי להסתכל על החדר, אבל בגלל שהייתי בלי המשקפיים, לא ממש ראיתי כל דבר. הייתי כמו קפיץ, בגדול יודעת מה יהיה ומה מצופה ממני, אבל לא יודעת איך אני באמת אסתדר עם זה.
משסיימו אדונילי ומילידי לאכול, אדוני הוציא אותי מהכלוב, שמו לי כיסוי עיניים, השכיבו אותי על הגב והתחילו לנסות בהצלפות עלי את סוגי השוטים, הקין, ושאר מקלות שהיו שם. מלידי מבקשת הנייר ששמתי בתחתוני (יום קודם התבקשתי על ידה לכתוב על נייר שאני הקופה של אדוני, והכלבה שלה. בבוקר לא זכרתי כלום ממה שהיא אמרה שצריך להיות על הפתק, וחירבשתי שאני משוייכת לאדוני ולמילידי) ובאותה הזדמנות מורידים ממני את התחתונים והחזיה. כשמילידי מגלה שלא כתבתי את אשר צוותה עלי, אני מזוכה ב-10 הצלפות, כשאני אמורה לספור אותם. הראש שלי מוחזק בין רגליו של אדוני, בעוד מילידי מצליפה באחורי (בשיחה טלפונית היא אמרה שלי שבאמצע היא ראתה את הישבן הפולני שלי מתאדם במהירות שיא).
לאחר שלב ההצלפות, מילידי מתחילה לצבוט את פטמותי, ומביאה בהתחלה אטבים רגילים, ומהר מחליפה אותי במצבטי מתכת, כמה שזה כאב, אבל זה כלום לעומת זה שתפסו את השרשרת של המצבט והרימו אותו וקשרו אותו לקולר. כך עשו גם לפטמה השניה. אם הם לא שמעו אותי צועקת עד השלב הזה, אז כבר לא יכולתי שלא לצעוק. המצבטים שעל הפטמות והמשיכה שלהם מעבירות מן כאב שאתה לא מצפה לו. זה כאב בהפתעה כזה. אתה לא יודע אפילו לתאר את עוצמתו. (אבל אחרי שמתרגלים זה עובר). אדוני משך אותי לכיוון מילידי, על מנת שאתחיל ללמוד ולהכיר את גופה, כוונתי על פטמותיה. התחלתי ללקק את פטמותיה, למצוץ אותן, (ידעתי שהיא דרוכה כמוני, וזה עזר לי גם להתגבר על עצמי ולזרום עם שניהם) הרמתי את עיניי למעלה מבעד לכיסוי העיניים שהיה על עיניי, כדי לנסות ולראות את פניה, את נשימותיה שמעתי, רציתי עכשיו לראות אותה. אחרי זה הורידו אותי בחזרה לעמידת 4 ובזמן שמילידי הלכה להביא קרח, אדוני המשיך בכל מיני ספנקינג והצלפות קין. כשמילידי חזרה עם הקרח היא הורידה את המצבט מהפטמה ושמה מהר קרח, זה כואב פי שתיים כשמורידים אותם.
אחרי זה שכבתי לי על הבטן, ואז הם התחילו בציורי אומנות השעווה. נתנו לי להרגיש את החום (אחרי שזה נגמר הם אמרו שזה היה מגבוה, אז יכולתי להתגבר על הכאב) התהפכתי על הגב, אדוני תחב לפי את רגלו על מנת שאתענג עליה, (שזו היתה פעולת הסחה לבאות) ומילידי שפכה שעווה בדיוק על הפטמות, הקפיצה והצעקה שלי גרמה לשניהם להיות עלי ולנסות לקרר מהר את המקום (אני יותר זוכרת את אדוני עלי מנסה להקל על כאבי). עשו עלי קומפוט של צבעים, על הבטן, על הירכיים, בשלב מסויים זה כבר לא הרגיש. אמרו לי להרים את הראש לראות את פאר יצירתם, אכן מראה מלבב על בטני הלבנה והעגולה.
בשלב מסויים מילידי הלכה לעיסוקיה בחדר השני, ונשארתי לבד עם אדוני, וזה היה הרגע שהוא התחיל לחגוג. התהפכתי שנית על הבטן, החלב בנרות היה מלא, ומטיפות טיפות שנשפכו עלי קודם, עכשיו נשפכה עלי השעווה כמו ממפל, בכמויות שגרמו לי בכל שובל של שעווה, לקפוץ ולצעוק. השעווה היגיעה, לתחת, לכוס, לירכיים. בסוף הרמתי את כפות רגלי, ושם זה ממש כבר לא הזיז כלום.
כשקמתי, התחלתי לפורר את כל השעווה, וצחקנו כולנו ביחד על הכמות. הסתכלנו על הנרות השונים שנשפכו עלי, ומילידי אמרה שדווקא ממה שלא היה אמור לשרוף, קפצתי, וממה שאמור היה להיות שורף יותר לא קפצתי.

ההמשך בפרק ג'