התחלה חדשה

בחודש האחרון מלא שרשורים ובלוגים נפתחו בנושא הזה.
עד כמה מנטאלי ועד איזה גבול הטוטאלי.
עוד לפני פרסום הכתבה היו פה סיפורי נפילה על מזבח המנטאלי והטואטלי (לא שכחתי
שום מילה נוספת, נכון?)
כמה שלא ניסיתי להסביר שמי שתתנתק מעצמה בשם הקרבה על המזבח הזה
לא תגיע רחוק עם עצמה. הרבה גינו אותי, שמו אותי ללעג, אמרו שאני לא מבינה,
לא הייתי במצב הזה, אין לי זכות לשפוט, מי אני ומה אני.
נכון אני כלום. סתם אחת שנחתה פה אבל לא התנתקה מהמציאות של עצמה, כמו
שרבות כאן מוכנות לעשות על מנת שיהיה להם דום מבסוט מהשפחה שלו.
ואז הכתבה הזאת באה ומתפוצצת לכולן בפרצוף. נורא, אולי סוף סוף יהיה לזה סוף,
ואתן באמת חושבות שהוא יהיה האחרון?
כל עוד אתן לא תשלוטנה בעצמכן, ותמשכנה לתת את גופכן, נפשותיכן, רגשותיכן ואת כל כולכן ב-100% בידיהם יקומו ויהיו עוד, ולא משנה כמה הקהילה תנדה. תמיד יהיו כאלה שירצו להגשים את פנטזיית השפחה האולמטיבית עד הסוף.
אף אחת פה (חוץ מאחת שגיליתי שאנחנו באותה דעה) באמת לא רואה שלהגיע
לשלמות הטוטאלי והמנטאלי מביא לכיליון? לאן אתן רוצות להגיע? למחלקה הסגורה?
כי לא שמעתן את ציפור נפשכם ואת גופכן זועקים אנחנו לא יכולים יותר?
כמה עוד סיפורים יסופרו כדי שתינו שאתן לא יכולות להתעלם מעצמכן רק כדי לרצות
מישהו אחר. זה לא עובד גם בונילי, בסופו של דבר זה מתפוצץ ולא תמיד טוב. ואל
אחת וכמה פה.
כמה כדורים ופסיכולוגים עוד תבלעו כדי לחזור למה שהייתן פעם?
באמת זה שווה את זה?
הטוטאלי והמנטאלי?

אני אקבל כל דעה של מישהיא.
הפוסט הזה פתוח לדיון