התחלה חדשה

החלטתי לכתוב על ורדית מלפני שנה וקצת, ועל ורדית נכון להיום.
שנה וקצת מאז שגיליתי את עולם השליטה, ושנה שהחלטתי להתנסות בה.

ורדית שלפני שנה וקצת לא ידעה שזה בכלל קיים. כן הגברים בעבודה מידי פעם דיברו בשקט וקלטתי, הורידו סרטים ובזוית העיין הצצתי. לא ממש קלטתי את העובדה שהעולם הזה קיים.
בשיטוטי בלילות באתרי האינטרנט החלטתי לברר עם זה קיים על באמת. ומצאתי את הכלוב, ואת הסיפורים של על אדונים ומשרתים. ככל שהרבתי לקרוא, כך חלפו בראשי המחשבות של:
למה אישה צריכה לההיפך לכלום, על מנת שלשולט יהיה טוב? הרי זה נוגד את כל המהפכה הפמניסטית שנשים כל כך נלחמו עליה. בסיפורים תמיד סיפרו על נשים מצליחות שהן הופכות להיות סמרטוטיות ע"י השולטים שלהן. והן באות למצב הזה מרצונן החופשי.
המין האנאלי היה בכלל משהו שלא יכולתי לחשוב עליו. איך מי למה וכיצד. מה יש שם שחייבים להיות גם שם. הכי לא הבנתי את הגברים הנשלטים.
כל נושא הכאב, של הצלפות, ספנקינג, אטבים בפטמות, בדגדגן, בשפתיים בהכל. מה זה צריך להיות. אטבי כביסה מקומם או על חבל הכביסה, או בקופסה שלהן. לא על הגוף.
התהיות והמחשבות גברו על עצמם, והסקרנות הטבעית שלי הולידה את ההחלטה להרשם לאתר. בחרתי את הניק שלי ונרשמתי. מליון ואחד פניות, שולטים, שולטות, נשלטים, נשלטות. בלאגן עצום. איבדתי את המעקב למי עניתי, ומה עניתי. כולם באים כבר להיפגש. אבל מה כולם מרכז. אני צפונית.
אבל רציתי כאלה לדבר איתם, לשאול את השאלות שסקרנו אותי על איך ולמה ומה זה נותן בהרגשה. ולא בכלל צריך שיכאב כדי להנות. לא יכולתי לתאר לעצמי אותי מוותרת על הדיעות שלי והרצונות שלי, רק כדי לשולט שלי יהיה טוב. זה כאילו להגיד לעצמי שאני לא קיימת. אני מבטלת את עצמי לגמרי. אם אני צריכה לחיות כמו שהוא רוצה כדי שיהיה לו טוב.
(פה הבעיה שלי עד היום בלהיות השפחה הטוטאלית, המנטאלית והאולמאטיבית)
דיברתי עם המון שולטים. משום מה נראה היה לי שאני שולטת לא אהיה. לא מסוגלת לזה. הצעירים (גילאי 25-33) די כעסו על השאלות שלי. "את לא הופכת להיות סמרטוט אם את מבצעת את כל אשר מוטל עלייך לעשות, זאת מחשבה מאוד מעליבה". וזה נגמר ב"משעמם לך ואין לך מה לעשות"?
באמת ניסיתי להבין איך בן אדם מסוגל לבטל את עצמו. עד איזה גבול בן אדם באמת יכול לבטל את עצמו כדי שלצד השני יהיה טוב, אבל גם לראשון לא יחסר.
ואז אחרי כל כך הרבה כאלה שהתייאשו נותר רק אחד. שלא התייאש, התחיל להסביר את התורה, לאט ובסבלנות, לא כועס, לא מרוגז, נותן משימות קטנות דרך הטלפון. מחר תבואי עם חוטיני. מגיעה לעבודה עם חוטיני, "עכשיו את הולכת לשירותים ולובשת אותם הפוך, אחורה קדימה,קדימה אחורה. תתקשרי תודיעי לי שביצעת. רצה לשירותים, קצת צוחקת, קצת נבוכה, מחליפה מתלבשת, ורצה לטלפון. זה מבוצע אני מודיעה. "או קי, עכשיו תחכי לטלפון שלי עוד שעתיים שאני ארשה לך להחליף בחזרה. את על דעת עצמך לא עושה כלום". השעתיים הפכו להיות השעה 16.00. יום העבודה שלי נגמר מזמן, חיפשתי אותו כל היום כמעט, ולא ענה לנייד. השארתי לו הודעה ב-16.00 מחליפה לא יכולה יותר.
מדברת איתו מאוחר יותר, ושואלת מה יצא מיזה? אומר "עצם העובדה שלא היה נוח לך, חשבתי עלי, חיפשת אותי וחשבת עלי יום שלם בגלל חוסר הנוחות שלך". וזאת בעצם המטרה, להכאיב ולהשאיר סימנים, כדי שאת תוכלי לחשוב על משאיר הסימנים והכאב, זאת חלק מהשייכות שלך אליו.
על לקרוא לו אדון או אדוני לא היה בכלל על מה לדבר. לא ראיתי את עצמי מוציאה מהפה ולו חלקיק מהשורש הזה. מה זה "אדוני" בקושי מאמינה באדוני בורא עולם, אז אדוני?
יום אחד אני משאירה לו במענה הקולי הודעה "היי זאת אני". הנ"ל משום מה שמע אדוני, בערב חטפתי על הראש על צורת הפניה שלי אליו (מי נתן לך בכלל את הרשות לקרוא לי ככה, כעס נורא). לא הבנתי, ואמרתי לו שלא קראתי לו בשום שם. ושאלתי מה הוא שמע,
אז הוא שמע אדוני, ומה פתאום אני קוראת לו אדוני בשעה שהוא בכלל לא אישר לי לפנות אליו בשם זה ואין סיכוי בעולם שאני אי פעם אקרא לו אדוני.
רוב הסיפורים התחילו בכן מה, סטירה, כן אדוני. בליבי חשבתי בראס בן אמו, סטירה על זה הוא לא יוריד לי. עד שהאישור הזה לא ייצא במפורש מהפה שלו, אני לא אגיד בכלל כלום.
עברנו כמה חודשים עם 2 - 3 נסיונות כושלים להיפגש על מנת להכיר. בנתיים ניסה לחדד לי את הטוטאלית והמנטלית. היו נסיונות שלי להתנער, לנסות לבעוט ולא לרצות, להגיד מה באמת אני חושבת, ומה אני רוצה ומה לא. הכל תמיד הוסבר בצורה מנומסת, אדיבה ועם הרבה סבלנות. אם יכולתי להתגבר על דברים שנראו לי ביזארים וכן לרצות לקיים אותם, זה בגלל התיאור התחושה ע"י. פתאום זה נראה ונשמע מפתה ולא נורא בכלל.
עם הזמן גיליתי שקיבלתי יותר חבר משולט. יכולתי לדבר איתו על הכל מכל. לא רק עולם השליטה. דיברנו גם על נושאים אישיים, בגבול הדק שעובר בין חבר לשולט, אני נופלת בו עד היום. הייתי צריכה לשקול כל מילה וטון דיבור, אלא אם כן מראש ביקשתי "רגע של רצינות" או "פוס". התרגלתי לשמוע אותו כמעט 3-4 פעמים ביום. כאשר הוא חלה ולא התקשר זה היה לי מוזר. בדקתי אם הפון בסדר.
בזמן הזה הוא המציא לי את הכינוי "קופה" איך שלא בעטתי, שרטתי, בכיתי, קיללתי, אני לא קופה, קופה זה דבר מכוער ואני לא. "תמצאי משהו יותר טוב נחליף, בנתיים את קופה". שבועיים לערך אחרי זה נסעתי עם המשפחה להולנד, והגענו לפארק הקופים, ראיתי את האורנגוטאן בכלוב שלו - הסתכלתי עליו ואמרתי לו אתה באמת מכוער, אבל אני הרבה יותר יפה. אלוהים איזה קוף מכוער. חזרתי לארץ עם מודעות עצמית הרבה יותר גבוהה.
חצי שנה אחרי הוא נתן את אישור לקרוא לו אדון, למרבה תדהמתי בקשתי את רשותו לקרוא לו אדוני, או להוסיף את המילה שלי. סתם באדון לפנות אליו לא עשה לי כלום. הלה סירב. תעשי קודם כל מה שאני אומר ומבקש ואז נמשיך הלאה. ואכן זה היגיע אחרי שבוע.
לאחר חודש כעונש נלקחה ממני הרשות לקרוא לו אדוני, והיה לי הרבה יותר קשה להחזיר את זה אלי. לא חשבתי שזה אי פעם יזיז לי או יציק לי. אבל זה הפריע. זה כאילו ביטל את השייכות שלי אליו. משהו שלפני חצי שנה לא חשבתי שיקרה בכלל.
היום אני מוכנה ללכת אחריו, לבצע ולנסות לעשות הכל, ולראות איך זה מרגיש לי, ומה זה עושה. אני לא אומרת שתמיד זה מרגיש לי טוב. אבל לפחות מנסה להבין. לא חושבת כמעט ברוב המקרים על האם לבצע או לא. מנסה לבצע על הצד הטוב ביותר. לפעמים טוב יותר ולפעמים רע יותר ועל זה אני שילמתי אתמול.
לאחר כמה חודשים, דרש שאני אפנה אליו תמיד באדון, או אדוני ורק אחרי זה המשך המשפט. קודם לא תמיד דאגתי לציין את המילה אדוני. היום הוא זה שדורש ממני.
לפעמים שוכחת אבל רוב הפעמים לא. זה נחמד לדעת שיש עוד מישהו שאיכפת לו ממך.
גם היום אחרי שנה מצב השאלה של הטוטאלית והמנטאלית לא השתנה. עדיין קשה לי להתנתק לגמרי מהגוף ומהמחשבות. תמיד משאירה לעצמי פתח למחשבה והרגשה עצמית, איך ומה זה עושה לי. בדרך כלל קודם מבצעת אחרי זה מרגישה. המחשבה לפעמים חושבת ולפעמים לא.
עדיין את התשובה המלאה עבור השאלה הגדולה הזאת טרם גיבשתי במלואה.

היום אחרי שנה וקצת של הכרות גאה להיות הקופה (זונה) שלו.
משהו שהיה נראה לי הזוי לפני שנה