התחלה חדשה

זהו. היום הגדול היגיע.
ב-10 בבוקר הודיעו לי שמהיום בעוד שעה יש לי חופפת.
אחרי 8 וחצי שנים, ייסתם הגולל על מקום העבודה שבו אני עובדת.
שנתיים כבר שאני שאפ אנד דאוון במקום הזה.
השנה וחצי האחרונות היו סיוט והשבעה חודשים האחרונים בפרט,
אחרי שמרוב פארנויה של המעסיקים אנחנו נמצאים 24 שעות ביממה תחת מצלמות.
בחודש וחצי האחרון אימתנו (העובדים) גם שיש עלינו האזנות סתר.
מה שאסור בעליל לפי החוק היבש.
לאף אחד מהעובדים אין את הביצים לעלות למעלה ולהרים חלקים
מהתקרה האקוסטית על מנת למצוא את המקרופונים.
כל אחה"צ הייתי בטלפונים, אם חברים, חלקם שעדיין עובדים איתי
ביום יום, וחלקם כאלו שפרשו לפני כמה שנים, והתקשרו לעודד, חלקם צחק
ואמר שאם פטרו אותי, זה כמו להודיע על מוסד מרכזי שנסגר.
הכל עובר דרכי, אם צריך להמשיך הלאה עובר, ואם לא נחסם כבר אצלי.
לא כל כך מהר מגיעים למנהלים או לראשים שנמצאים מעלי. הרבה דברים
נסגרים בדיבור איתי.
בעבודה אנחנו לא מעיזים לדבר על דברים הקשורים ברכילות הפנימית של המשרד
רק בבית. נהיינו (העובדים) פרנואידים. לא יודעים מה שומעים ומה לא. עם החברה
לעבודה, סיכמתי שנגמרו הצחוקים הציניים שלנו. מעכשיו אנחנו נופת צופים. הכל
חלב ודבש, יופי וטופי במשרד, שום לחץ, שום מריבות, לא צועקים. ביקשתי ממנה
תני לי להעביר לה את החומר, לסיים את החודש הזה, אחרי שאלך תרעילי אותה כמה
שאת רוצה. אבל אל תבריחי לי אותה לפני.

אני כבר 10 שעות נמצאת בבלאגן עם עצמי. מצד אחד נורא שמחה ומאושרת, כי זה מה שרציתי. לצאת משם עם מכתב פיטורים ופיצויים. לא שהפיצויים גדולים מי יודע מה, אבל לא לתת להם את התענוג ולהשאיר עם הכסף שלי אצלם. והצד השני, זה שיש לי גולה גדולה
באמצע הגרון כזאת שחונקת ומפחידה מהעתיד הלא ידוע. אמצא לא אמצא ואם אמצא אז
מה ואיך. להתחיל להתרגל למקום חדש, לעבודה אחרת, לחזור וללמוד שוב את נוהלי
המשרד החדש, ולראות מה אפשר לחדש ולרענן בו.

מנסה להאמין לדברי חברתי שעבדתי עימה בחברה הזאת 6 שנים והיא פוטרה שנתיים לפני שהכל לטובה. נסתרות הם דרכי האל. ואולי יהיה לך קשה בהתחלה, אבל תמיד מסתדרים.

כשהייתי בת 22 אחד המנהלים בחברה שעבדתי בה אמר לי לעולם אל תסתכלי אחורה, גם כשאומרים לך שלום, רק קדימה.

מנסה לשמור על אופטימיות בדרכי שלי. מקווה שבאמת יהיה הכל לטובה.