|
|
|
רגל ענוגה,
עסיסית,
דרכה לי על הפנים.
לא לנשוך!
רק נשיקות!
במעלה שוק וירך בשרניות.
שיניים נחשפות,
רוצות רק לטעום,
לגנוב את ליטרת הבשר מבין ירכיה.
והיא תכעס,
תזעם על החוצפה,
שנוזלת לה בלי די, מבעד שפתותי.
* מוקדש לס' 🥰
יש משהו מאוד מנחם,
בלהתיישב על הכסא במשרד
ביום ראשון,
ולחוות שוב את החבטה שסימנה אותך
בלקלף עוד גלד
משורה ארוכה
של נקודות זעירות
ולחלום על הציפורניים שחרשו
בדלגי עם אצבעות על סימני השיניים,
אני נסחפת הישר
לתוך עיניה המשולהבות,
הפוערות בי פתח, מבעד משקפיה
פרח סגול, הבוקע חרש
מבעד לקצה השמלה
מפציע לרגע רק להזכיר
את נחת השוט של סוף השבוע
הייתי מסוגלת לדמיין סקס
הייתי מסוגלת לדמיין תשוקה
הייתי מסוגלת לדמיין קינק
הייתי מסוגלת לדמיין סשנים ארוכים
לא הייתי מסוגלת לדמיין שיאהבו אותי
יתגדל ויתקדש שמיה רבא
אולי כך תבין, אבא
שהוא כבר לא פה
ועתה נוכחת אני במקומו
מעדתי,
נפלתי,
התנפצתי,
דאבתי,
אספתי,
הדבקתי,
קמתי,
הלכתי,
מעדתי,
למה זה כל כך כואב?
כי את נושמת, מותק,
כי את מעזה לנשום,
כבר ארבעים שנה
יד שעירה ביקשה עזרה
משהו בשעון שהיא לא מבינה
באתי כולי ממש בשמחה
כי בעזרה אני מבינה
יד שעירה נתנה סטירה
סיפרה בדיחה
צחקה מעצמה
הכל בסדר, לא דרושה עזרה
* כריך *
כשנגמר לי
אני שוכבת על הגב
עוצמת עיניים ומדמיינת
איך יש בי הכוח להכין כריך
רק רצון אין
ובשביל מה אני צריכה רצון
אם יש בי כוח
צריך רצון בשביל כריך?
בסוף קמתי
הכנתי כריך
לא בשבילי
בשביל עצמי אין לי כוח
--
מוקדש בהמון אהבה ל-ס' 💜
אני לא זוכרת את הפעם ה-100 שהיכו אותי
היא כנראה גם לא היתה מיוחדת כל כך
עוד תקרית של אלימות שגרתית
בראשון של שנות ה-90 העליזות
מתישהו התחלתי לנרמל את זה
זה מה שקורה לילדים
הם בלתי נסבלים בבית, ובום
הם בלתי נסבלים בבית הספר, ובום
את האקראיים היה קצת יותר קשה לבלוע
בכל זאת, לא היתה להם סיבה אמיתית
עוד לא הספקתי לעצבן גם אותם
איך הם גילו כל כך מהר כמה בלתי נסבלת אני?
זה היה בגיל 14
חזרתי הביתה עם ל' מעוד שיעור של "משחקים במתימטיקה" במכון וייצמן
היינו צריכים לחזור לראשון לציון, וחיכינו לקו 274
ההוא היה גדול ממני כמעט פי שניים
לא הכרתי אותו
לא ראיתי אותו מימי
אני מרגישה את היד השעירה שלו עם השעון הכסוף מושטת אלי ואותו מבקש: "אני צריך שיסבירו לי פה משהו לגבי השעון"
הבטתי למטה אל תוך השעון, בחיפוש אחרי התעלומה הגדולה כשהסטירה הכי מצלצלת שקיבלתי בחיי העיפה אותי הצידה בליווי "מה המצב?" מגחך
חזרתי לעמוד עם ל' והמשכנו לדבר על מתימטיקה ומתי האוטובוס יגיע, ולא פציתי פה על האירוע כמעט 20 שנה.
מה הוא ראה בי שהדליק אותו כל כך? משחק? קורבן? זוג משקפיים מהלכים?
לא יודעת, הוא לא טרח לספר
השבוע הוא חזר לבקר אותי
לא ציפיתי
לא תכננתי
אבל פתאום היד המצחינה שלו עם השעון היו שוב על הכתף שלי
זה לא היה הוא, אפילו לא דומה לו
אבל אני כבר לא נשמתי
