זה היה בגיל 14
חזרתי הביתה עם ל' מעוד שיעור של "משחקים במתימטיקה" במכון וייצמן
היינו צריכים לחזור לראשון לציון, וחיכינו לקו 274
ההוא היה גדול ממני כמעט פי שניים
לא הכרתי אותו
לא ראיתי אותו מימי
אני מרגישה את היד השעירה שלו עם השעון הכסוף מושטת אלי ואותו מבקש: "אני צריך שיסבירו לי פה משהו לגבי השעון"
הבטתי למטה אל תוך השעון, בחיפוש אחרי התעלומה הגדולה כשהסטירה הכי מצלצלת שקיבלתי בחיי העיפה אותי הצידה בליווי "מה המצב?" מגחך
חזרתי לעמוד עם ל' והמשכנו לדבר על מתימטיקה ומתי האוטובוס יגיע, ולא פציתי פה על האירוע כמעט 20 שנה.
מה הוא ראה בי שהדליק אותו כל כך? משחק? קורבן? זוג משקפיים מהלכים?
לא יודעת, הוא לא טרח לספר
השבוע הוא חזר לבקר אותי
לא ציפיתי
לא תכננתי
אבל פתאום היד המצחינה שלו עם השעון היו שוב על הכתף שלי
זה לא היה הוא, אפילו לא דומה לו
אבל אני כבר לא נשמתי