"על הברכיים, ידיים מוצלבות מאחורי הגב"
הוא מתיישב על הספה הכחולה, מתרווח, אני בין הרגליים שלו כשהוא מוריד קצת את הג'ינס. הוא יודע שאני קטנה, שיש לי גאג חזק ושאני שונאת ש ו נ א ת להקיא. אכפת לו?
"זה מה שרצית, נכון? עכשיו קחי אותו ולא להוציא"
אני מנסה, באמת. הוא מלטף וקורא לי טובה ואני בעננים. אבל הדמעות חונקות אותי וקשה לי לנשום, חייבת אויר ומתנתקת לרגע.
סטירה
שוב טובה, שוב סטירה, טובה, סטירה...
מבינה שעד עכשיו הוא רחם עלי כשהוא נעמד, תופס את הראש שלי ומזיין לי בלי רחמים את הגרון.אני נושמת, מנסה להרפות, להרגע אבל החנק מטריף אותי. לא מצליחה להחזיק יותר. מנסה למשוך את הראש, להתנגד, אבל הוא חזק ממני. משתוללת, משתנקת, נבהלת, משחררת את הידיים ודוחפת אותו ממני.
שקט
הוא מתיישב לאט ובנחת בספה הכחולה שמאחוריו ומושיט את שתי כפות ידיו, קדימה, מולי.
"יד אליי"
מניחה כף יד קטנה בשלו. הידיים שלו גדולות, חזקות, מאומנות. התחתונה חמה, אוחזת, מנחמת בזמן שהשניה מענישה.
"עכשיו יד שניה"
לא מהססת. מגיע לי, אני יודעת ואני כל כך רוצה.