אינסולין

היה לי בוקר קשוח.

הייתי נשכנית וארסית והשפרצתי את הכעס שלי על העולם.

מותשת ואכולת רגשות אשמה נשכבתי על הספה בסלון, הוא נשכב מאחורי, עוטף אותי בכפית גדולה ומועך.

אבל היום זה לא יספיק, הוא מרגיש אותי, ובלי להגיד כלום רק מכניס את האגודל שלו לפה שלי.

אני עוצמת עיניים ויונקת בעדינות שלאט לאט מתגברת תוך כדי שהרעש והמונוטוניות של המציצה מתפשטים לי בגוף,עושים לי נעים ומרגיעים אותי. הוא מתחיל לצייר מעגלים על קצה הלשון ואני מושיטה אותה החוצה, רודפת אחריו, מחפשת עוד ממנו, נותנת לרוק לזלוג ולהאגר סביבי, למי בכלל אכפת? אחר כך הוא יכניס את האגודל עד קצה הגרון שלי ואני ארפה, אתמסר, לא אשתנק אקבל הכל עד הסוף ואבקש יפה עוד.

"קשה לי"

"אני יודע, בגלל זה אני פה"

 ואיך שלא תקראו את זה, זה עדיין יהיה נכון.

"אני חושבת שאני רוצה יותר, מוכנה יותר, למה לא לקחת ממני יותר???"

"לקחתי ממך בדיוק כמה שאת יכולה"

ככה זה כשמישהו שומר עלייך, גם מעצמך.

דב הגריזלי הוא הטורף היבשתי השלישי בגודלו באמריקה וככל הנראה הגדול ביותר בכלוב (משתנה לפי אזור גאוגרפי).

הם בעלי מצבור שרירים בין הכתפיים המשמש את הזרועות הקידמיות כאשר הן פוגשות עכוז עגלגל, ורגליים אחוריות חזקות הרבה יותר המאפשרות הנפה והזדקפות בעוצמה.

כוחם הגופני רב מאוד, הם בין בעלי החיים החזקים בטבע ולמרות גודלם יכולים לרוץ במהירות במיוחד אם את טיזרית חצופה.

הם בעלי מוטת כתפיים רחבה ויציבה, ופרווה סמיכה לשמירה על חום. לכן אפשר גם לנח בהם, לחסות בצילם ולהשען עליהם תמיד בבטחה.

שבת שלום דובי שלי.

בערב הרגשת שאני בנמוכים.

יכולת לקחת אותי למסעדה קרניבורית שאתה אוהב, להכריח אותי לאכול בטטה עייפה ולצפות בך בעיניים כלות. במקום זה פינקת אותי במסעדה צמחונית ופלצנית (כמו שאני אוהבת) ונתת לי לבחור מה שאני רוצה, גם בשבילך.

פייר? התרגשתי. יותר מהתרגשתי, נמסתי והייתי צריכה להרגיש אותך, להודות עלייך. אז בין המנות אחזתי בכפות הידיים שלך בין שלי , הנחתי עליהן לחי, נשקתי להן, לקקתי בהסתר.

"לא הבנתי. את מתביישת? תורידי את הידיים"

צודק.

באמצע מסעדה צימחונית פלצנית, ביינות לבורגנים בגיל המעבר, פולנטת כמהין מחוות חופש פוסט אורגנית וכוסות יין מפוצצות בעפיצות וטאנינים.

אכלתי לך את האצבעות.

לא נשארנו לקינוח.

קשה להוריד אותי על הברכיים

כלומר, לא קשה קשה. כי בתכלס מספיק פוווו קטנטוש ואני כבר מתקפלת (ובואו, הברכיים כבר לא מה שהיו פעם...)

אבל אני גאה

גאווה שהיא לא היבריס אלא מהות וניסיון נצבר. כזאת שמושרשת עמוק ולכן קשה לשחרר אותה.

גאווה מהסוג הזה היא לא לכל אחד. היא דורשת קילוף והפשטה, הרבה בטחון, סבלנות, ערנות של טורף וסיבולת מברזל.

וגם אז,  רק לפעמים, היא מוכנה לאפשר לי לכרע ברך.

אחרי שסיימנו והתלבשנו התכדררתי מעליו והנחתי את הראש בשקע הכתף, נושמת אותו אליי. הידיים שלו ערסלו ועטפו אותנו יחד בדיוק בעוצמה הנכונה. חם, יציב, נוכח, אבל לא לוחץ.

שתקנו וניסיתי לסנכרן את הנשימה שלי בשלו.

"לא בא לי לקום"

"אז אל תקומי"

"אבל כמה זמן אפשר ככה?"

"כמה שאת רוצה"

"אבל בסוף ימאס לך ממני"

"זה לא יקרה אף פעם"

נעים.

כשהייתי צעירה עוד לא היה לזה שם.

אהבתי לאהוב, יצרתי קשרים מלאי משמעות וארוכי טווח עם אנשים ונשים שהצליחו לגעת בראש ובלב שלי. בזוגיות זה היה יותר מסובך, זאת הייתה בגידה, ולפגוע באנשים שיקרים לי אני לא אוהבת, השקרים לוחצים בחזה וההסתרה עושה לי שערות לבנות. לכן לקח לי הרבה שנים והרבה כתבות ב"לאישה" כדי להתיידד עם המונח 'פולי' ולעמוד על הדקויות שבין פולי לא- מונוגמיה.

בכנות? אני עדיין עובדת על זה, אז בואו נסכם בנתיים שאני על הרצף. פשוט נולדתי עם צורך בלתי נדלה להעניק, לטפל ולפנק שעובר למצב סופר-טורבו בזוגיות. גרוע מזה, אני לא רק אוהבת  אני נקשרת, ונקשרת זה לתמיד. תמיד אוהב ואדאג גם אם הוא יהיה מניאקבנזונהתמותבייסורים וחלקם היו ועודם.

הפולי הזה הוא עקב אכילס כי אהבה מגיעה עם ציפיות, ציפיות מובילות לאכזבה, ואכזבה היא מרה, כל כך מרה.  למרות זאת אני משתדלת לראות את זה אחרת, "הדבר" הזה הוא המוג'ו שלי.

ומי שטעם ממנו, יודע שהוא זכה.

בא לי שתחזיק אותי ממש קצר

מהראש, לא מהגוף.

שתראה דרך הקשקושים וההתחכמויות שלי

שתפרק אותי מהתנגדויות ומגננות

שתקח ממני, שתאסור עליי

עד שאשתגע או אתחנן 

מה שיקרה קודם...

שאלת למה אני נוגעת בך כל פעם שאתה משתין (כי זה כיף??) ותהית בקול אם יש לי פטיש לגולדן (תכלס שלך לבן מכל המים שאתה שותה).

אז לא.

פשוט לימדו אותי שלא אומרים איכס על אוכל.