ניקוז

פתאום קרה הדבר. וכל שאר הדברים נדחקו לקרן הזווית, הושלכו לפח הזבל של עיתוני האתמול, של חדשות ד׳אשתקד, של דברים שהיו פעם חשובים אבל רק כי לא היה דבר חשוב באמת שקרה. והקצב שבו מתקדמים הדברים, החשיבות ההולכת ומכפילה את עצמה כל יומיים בערך, ההבנה שהדבר באמת קרה - היא כמו טבילה של האשכים במי קרח - אירוע מכונן שמאפס אותך ומסביר לך שמה שהיה הוא לא מה שיהיה. 

וזהו. על מה נשאר לדבר? בעיקר על איך דברים שהיה לי פנאי מנטלי לעשות אותם - כבר אין לי את אותו הפנאי. 

רטרוספקטיבה עצמית שכזו שבאה לא כי התכוונתי.