חם. חם ממש ממש והציצים שלה כואבים. היא לא רוצה יותר לשים חזייה אף פעם בחיים האלה (ובינינו, מי רוצה לשים חזייה? זה די נורא, לא?). אני לא יכול לגעת לה בציצים, כי כאמור הם כואבים מאוד, ולכן אני מתרכז בתחת שלה. תחת כתחליף לציצי אינו מספק. זה פשוט לא אותו הדבר, כן?
הימים האחרונים עושים לי חשק להיעלם עוד קצת, לקחת עוד חתיכות שהיו בי או שיש בי ולהכניס אותן למגירה מסודרת למחצה ושתהיה סגורה לבינתיים ושאולי לפעמים אפתח אבל בגדול שתשאר סגורה לעוד כמה שנים. להיעלם, איזה קונספט מופלא.
הכתיבה פה, בניק הזה, השיחות המועטות ממש שניהלתי, גרמו לי להבין שזה לא אני שנדרש להיעלם, זה חלק ממני. עם השנים וההבנה שלי את עצמי, המקום הזה השתנה במידת החשיבות שלו אצלי, אבל כמו הרבה מאוד אנשים, אני חוזר אליו הרבה. היה לי ניק אחר שתחזקתי במשך תקופה ארוכה, ומחקתי אותו. היו לי שם קשרים, אנשים שאהבתי מאוד, שלא קוראים את הבלוג הזה ולא מכירים את הניק הזה, ואז נעלמתי. בבת אחת. ולקח זמן עד שהרגשתי בטוח מספיק כדי לחזור ולכתוב פה.
המזגן עובד המון. יש גם מאוורר. ויש גם מקלחת רותחת, ותשוקות שאין להן מזור. שום דבר לא נעלם אף פעם, אנחנו יכולים לפתור אבל לא להיפטר, עד שאנחנו מסיימים. אני חושב המון בימים האחרונים על איזה מן בן אדם אני. על מה חשוב לי. על דברים שקרו לי ואיך התייחסתי אליהם וכמה כעסתי ובעיקר איך הייתי רוצה שיתנהגו אלי בסיטואציה דומה. היום במסעדה מלצרית שפכה על השולחן משקה שהתיז עלי, ובתגובה שאלתי אותה אם היא בסדר. משהו מתרכך אצלי והופך עגול יותר, פחות חד.
הלב שלי כואב ושמח ומתפוצץ וכל כך מפחד. הלוואי והייתי יכול לתת חיבוק לכל מי שאני רוצה לתת לו חיבוק. אבל אני חייב לשמור. חלקים ממני עומדים להיעלם. המגירה עומדת להינעל.