ניקוז

אתמול חוויתי פחד מסוג חדש. זה לא היה כיף. זה לא היה פחד של רכבת הרים או פחד של מטוס בכיס אוויר כשמרגישים את הבנופו משקשק ויש משהו מענג בזה. לא היה שום דבר מענג בפחד הזה. הפחד של הסוף. של כל התקוות והרגשות והרצונות וההפיכה שלהם לכמה טיפות של דם. 

ולילה. ודמעות. ונסיעה שקטה לבית חולים. וחדר מיון. ומתח. ושקט מצמית. ומתוך השקט פתאום ראיתי דופק. ובכיתי בכי משחרר. ואני לא מבין איך אני הולך להמשיך עם הדבר הזה ועם כל הרגשות האלה. אין בי מקום לכמעט שום דבר אחר. 

אני רוצה את זה יותר מכל דבר אחר שרציתי אי פעם. אני מפחד מזה שאני כל כך רוצה את זה.