נקודה מהבהבת במסך שחור לבן. כמה היא מרגיעה וכמה היא מלחיצה. אין לי מושג איך ממשיכים מכאן, אבל לא נראה שיש ברירה וממשיכים קדימה בכל הכוח. כמה זמן עבר מאז שהשתוקקתי כל כך להכיר מישהו שעוד לא פגשתי, קשה לי להיזכר. אולי זה אף פעם לא קרה. אני לא יודע עליו או עליה כלום, חוץ מזה שזה שלי.
וגם מוזר מאוד להסתיר מאנשים קרובים דבר כל כך חשוב. אני לא אדם שמתחשב כל כך בחוקים החברתיים הסדורים שמנהלים את מערכות היחסים האנושיות אם הם לא נראים לי הגיוניים, אבל יש פה משהו שאני מאוד רוצה להסתיר ולגלות במשורה, כל פעם קצת, כל פעם עוד טיפה. וכאן אני כותב את המחשבות שלי אבל כאן אף אחד לא באמת מכיר אותי.
איך הכל משתנה בבת אחת, והכל רץ כל כך מהר וכל כך לאט. הדואליות הזו משגעת אותי, אין שום דבר חד משמעי, חוץ מזה שהחיים שלי עומדים להשתנות - ויש נקודה של אל חזור.
איזה פחד יא אללה.